יפה שקיעת שמש ללבבות בכללי.
יש לי דיוקן עצב, איך עצב אמור להראות.
כמה אופנתי לבכות במיטה, לנשוך את השפתיים בכאב, לחבק איזה חתיך שהוא במקרה החבר המושלם שלי. להיות יפה ולשתוק, ולהרהר בצער על איזו מטרה נעלה שלא הושגה.
כמה אופנתי ללכת צעד אחד רחוק מדי. לכיוון הנכון כמובן. לשבת עם כל האבודים, לראות ניצוץ עצוב בעיניים.
בכנות, אף פעם לא ראיתי עיניים של מישהו עצובות כשהוא צוחק, ואם ראיתי, זה היה מפני שהוא רצה שאני אראה, מפני שהאושר הכי גדול שלו זה להיות דיוקן עצב מהלך.
ובאמת קל יותר להביט אל העולם בעיניים עצובות, מיואשות, לזרוק הכל לפח, לתקוע כדור בראש ולסגור את הבסטה, כי הבסטה אמנם נסגרת. אבל יש בונוסים בצד.
בכנות , כשאני עצובה מאוד אני לא בוכה, כשאני עצובה מאוד אני כועסת על כולם, וכולם צועקים עלי, וכשמישהו מנסה לחבק אותי אני דוקרת, והוא בדרך כלל לא חבר ולא חתיך. וכשאני כן בוכה, למרבה הבושה, זה לא כי מישהו מת, ולא כי החיים קשים.
זה בגלל שחטפתי מכה בראש, או שמישהו שאני אוהבת פגע לי נורא באגו. ואז אני לא יפה ולא שותקת. יוצאות ממני מילים מכוערות. והאף שלי אדום.
...
דיברנו קצת, הקול שלו רעד, אבל מה בעצם אני יודעת עליו, אולי הקול שלו תמיד רועד.
ואביה אמרה תקשיבי איזה חמוד הוא, ולא רציתי שתחשוב שהוא חמוד, אבל בעצם איך אפשר שלא.
מצחיק שכותבים שירים דרמטים, שבכל הסדרות והסרטים הכל כל כך אינסטקטיבי.
ולי מספיק לראות אותו מחייך, מספיקה לי הודעה אחת , ולראות את השם שלו על המסך.
והיום כשדיברתי איתה פתאום הבנתי שאנחנו בוחרים את מי לאהוב, שהתאהבות זה דבר כל כך נפוץ, שאנחנו מפזרים הבהובים של אהבה בכל מקום שהיינו בו. אבל אהבה, אהבה באמת, זה לא זה.
אהבה בונים. לאט לאט, אהבה זה זמן, זה סבלנות, זה לכעוס, זה לנשק, זה לדבר עד מוות, ולשתוק עד מוות, זה לצחוק ולבכות, וזה כואב, וגם נעים., וזה כלום לפעמים, ימים ארוכים וריקים. אהבה זה לתת הרבה. המון. גם כשאתה מרגיש מרוקן. אהבה זה לחכות, זה למות ולחיות, זה להיסחט לגמרי ולא לוותר. בחיים לא לוותר.
עת לאהוב.
ועת לא לאהוב.
עת לא לעשות.
עת ליפול. להתרוקן. להתאהב ולשנוא. עת לקנא. את לקרוע את החוט, ואז לקשור אותו מחדש ולגלות שהוא קטן יותר, שאנחנו קרובים יותר.
עת ליפול, עד הסוף, כשכבר כואב להחזיק ,עת להרפות. עת להישמט למטה למטה, רק כדי שנוכל לטפס את כל זה שוב, עת להבין שהיום רע. רע באמת. בלי דילוגים. ושלטוב אנחנו צריכים לחתור גם כשהזרוע כואבת, לפעמים את הטוב מרגישים דווקא כשהזרוע כואבת.
היום הבנתי שהתמכרנו לעשייה. שכל רע שאלוהים שולח לנו הופך אצלנו בידיים ללימונדה, לדרך חיים של תיקון.
אבל התמכרנו.
ולכן קשה לי לראות בעיניים גאולה, קשה לי לראות בעיניים שלמות. קשה לראות את כל העבודה הקשה שלנו מתממשת פתאום, כי מה נעשה אז. בבית. מה נעשה בלי לדעת שצריכים אותנו , בלי לדעת שקשה בלעדינו, איך נצליח לכופף את עצמנו מתחת לענני הכבוד כמו גבעולים רכים ולומר, וואלה, זה לא אני עכשיו.
לפעמים קשה יותר באור, לפעמים קשה שלא נדחקים לפינה, לפעמים קשה כשיש הרבה זמן. מה לפעמים. תמיד
- לקראת נישואין וזוגיות