אז אני מברך.
לפני שנה בדיוק, בי"ד תמוז תשס"ה, עברתי תאונת דרכים וניצלתי בנס.
יהיו אנשים שיאמרו שזה מקרה, שזה היה רכב חזק במיוחד - אבל לי נראה, שאם שלושה אנשים לא חגורים עושים סלטה באוויר עם רכב ואין נפגעים, זה אומר משהו על השגחה.
אז כמו שבקרבן תודה יש מצווה להביא הרבה אנשים ולספר את הנס, גם אני בא כאן לספר.
אתם מוזמנים לקרוא.
"עוזיה, יש לך כח לעבודה רצינית בערך בצהרים? צריך לשפץ בכפר דרום חממה שנפגעה מקאסם." שאל אותי משה בשנייה שנכנסתי לחדר האוכל.
"כעיקרון אין בעיה, אולי אני ארתום לזה גם את גיסי."
"מעולה. בשתיים וחצי"
הרמתי טלפון לגיסי. "יהודה? מה קורה? בא לך לצאת לעבודה בכפר דרום? ניפגש בשתיים בטרמפיאדה"
בערך בשתיים ורבע עמדנו, אני וגיסי, ביציאה מנווה דקלים. עמד איתנו אלי, גם הוא לכפר דרום, ויחד המתנו נואשות לטרמפ שלא נראה שהוא הגיע.
בסוף הוא הגיע. בדמות פג'ו 205 לבנה ומלוכלכת. מקדימה ישבו נער צעיר וחברו. "כפר דרום" הוא צועק. עלינו שלושתנו במהירות. אני מאחורי הנהג, גיסי באמצע ואלי מימין.
הנהג נסע קדימה, ומיד לאחר הפניה ימינה לכיוון כפר דרום הוא סחט את דוושת הגז. המהירות עולה. הרכב כבד. מאה קמ"ש. מאה עשרים. הרכב מתחיל לשוט לכיוון אמצע הכביש. הנהג לוקח ימינה לייצב את הרכב. הרכב הכבד לוקח יותר מידי ימינה ומתחיל לטוס לתוך עמוד של מתח גבוה. נראה שהנהג משחק עם ההגה. גיסי מספיק לצעוק "אחי, תירגע! מה איתך?!!" לפני שהנהג שובר שמאלה חזרה ואנחנו קולטים שהוא איבד שליטה.
הרכב הכבד טס עכשיו במאונך לכביש היישר לתוך דיונה גבוהה. 'זהו, עכשיו מתים' - אני משלים עם העובדה המצערת. פניה של אחותי הבוכייה עולים לנגד עיני. לאבד סתם כך בעל ואח. הרכב ממשיך לדהור לתוך הדיונה.
אני לא עוצם עיניים. הרכב נתקע בדיונה בעוצמה רבה ומתחיל לטפס. הוא טס במעלה הדיונה ולרגע כל מה שעיני רואות זה חתיכת שמים. הרכב מבצע חצי סלטה ומתהפך על גבו, שוכב על החול הלוהט. הגלגלים עוד מסתובבים באוויר. זהו. אני מת.
לרגע אני שוקל להישאר כך, על תקרת הרכב, כשכל מה שעיני רואות זה חלון שבור, שמים, וחול שנשפך מתקרת המכונית. אך פתאום עולה בי מחשבה: 'יהודה! הוא ישב באמצע! אולי הוא פצוע בלי יכולת לזוז!' המחשבה נוסכת בי כח ואני מזנק דרך החלון השבור. אני נעמד ורואה את יהודה יוצא מהחלון האחורי בגלגול. הוא ניצל, תודה לאל. רק שנייה! איפה אלי? אני צולל שוב לתוך המכונית ומגלה את אלי יוצא לאיטו מהצד השני, בריא ושלם. לא נראה שהוא חטף יותר מידי מכות. יהודה, לעומתו, לא נראה מדמם, אבל רואים שהוא סובל ממכות יבשות כמוני.
יבשות? אני קולט פתאום שטיפות גדולות של דם נוטפות ממני אל החול. אני מחפש את מקור הפציעה. ממשש את מצחי, ואכן, עיני השמאלית מתמלאת דם. אני נוגע לרגע בכתפי - והיא מדממת. מה?! לא יכול להיות שכולי מדמם! מסתבר ששתי מלאות חתכים, ולכן כל מקום שאגע בו - ידמם.
לאחר שנרגעתי מזה אני פונה לקלל את החול שמכסה את גופי, ואז גיסי מזכיר לי, שאם במקום חול היה כאן אספלט, אני הייתי ז"ל עכשיו. "אנחנו חייבים את חיינו לחול" אמר.
אני מביט ברכב ההפוך, בידי המדממת, באלי וביהודה ומרגיש שיצאתי מתוך סרט מלחמה. מבט אל השמים הכחולים. שמש מחייכת. דקלים באופק על שפת הים. רק חסרה הכתובת the end, שתסיים את הסרט.
אבל הסרט לא נגמר. "לא נראה לי שנצא לעבוד היום" אומר גיסי. "עדיף שנלך להיבדק במרפאה" ואכן, אמבולנסים מגיעים לקחת אותנו לבית חולים.
אני שומע את קולות הצופרים. את האנשים המדברים סביבי,
מביט שוב בגיסי, ויודע: ניצלנו.