שיש פאזל של אלף חלקים וחצי ממנו שמיים
נורא בוגר |מוחא|
שיש פאזל של אלף חלקים וחצי ממנו שמיים
נורא בוגר |מוחא|
אהבת ישראל בנשמהאחרי יותר משבוע..
סתם זה אחלה תעסוקה תכלס.. ואני ממש אוהבת אתזה..
אבל שחצי שמיים והחצי השני מליון פרחים שכולם אותו דבר זה יותר מדי
|מריםידיים|
חד משמעית..
אצלנו הם התחשבו.. עשו כזה לכל חלק צורה מוזרה..
ואז מרוויחים מהבניה הזאת גם סבלנות ברמה גבוהה וגם הסתכלות בפרטים הקטנים..
טוב שיש אנשים שדואגים לזה
~אניגמה~
וואי ממש
אבל שאתה רוצה תעסוקה בקורונה וכו..
אז זה כיף ומאתגר
כיפת ברזל-סרוגה
פסדר אבל כמה כבר יש?
~אניגמה~
אתה מדריך?
-הזכיר לי-
סיוט
איזה גיל?
(בגדול זו הייתה ברכת הדרך אבל שוין
)
סתם... אבל תנסו גם עוד דברים חוצ מזומים...
אולי פעולה בוואצפ או משו..
זה בחירה שלהם אם לעשות עם זה משו או לא...
ובסופו של דבר מה שעושים בפעולות לא בהכרך נשאר איתם..
יותר נשאר איתם המסביב...
שזה כולל דוגמא אישית של המדריכים, ההרגשה בתוך השבט וכו..
~אניגמה~
-אנונימי-
ליידי מאדם מיס
ליידי מאדם מיס
אבל יש בזה משו אחר שמושך אותי
נעדכן בעזרתו
ומה הוא?
![]()
אולי זה שזה מאתגר?
קביל 
זה גם הרבה יותר נחמד "לפתירה" מאשר תרגילים מסויימים במתמט'
אממ כן גם
בין היתר 
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)