אני לא אגיד את זה כנראה לעולם. רק לאדם אחד.

ואני כבר צריכה להגיד את זה אבל האדם הזה לא נמצא כאן..

זה הזוי כמה שזה אמיתי החוסר והגעגוע לשלם.

הייתי רוצה להיות חסיד.

עצוב לדעת כמה שזה רחוק ממני.

ועצוב לי על אנשים שחושבים שאני חסיד, משמע שהם לא פגשו חסידים מימיהם.. וזה עצוב

פעם הייתי עומדת ומסתכלת כל יום על דף של הילולאות לצדיקים ובודקת בהשתוקקות איזה צדיק נפטר באותו יום.

ואז נר

ולימוד על אותו צדיק

ובעיקר התלהבות ושמחה גדולה בלב..

היו ימים..

והשבוע היה הילולא ליהודי הקדוש.. לרב'ה.. ולא עשיתי כלום, אפילו בלב שום דבר לא זז.

והיה גם לרבי לוי יצחק. הרב'ה הקדוש.. וכלום כלום. לא הזכרתי את זה לעצמי אפילו.

יום אחד אני אחזור לזה בתמימות ובפשיטות.

בבית שלי יהיה מקום לנרות לצדיקים וכל יום יהיה נר שדלוק לכבוד איזה צדיק,

ובארוחת ערב יהיה סיפור חסידי קצר, והשירים שישמעו זה יהיה ניגונים מכל החסידויות..

יהיה לצדיקים הרבה מקום בבית שלי. הרבה הרבה מקום.

בלעדיהם לא הייתי אני. ואם לא הייתי אני אז לא הייתי.

ובבית שלי יהיה לוח. לוח לכל אחד.

ויהיה קיר מיוחד ללוחות האלו,

וכל יום כל ילד יצטרך לכתוב לכל אחד מהמשפחה תודה על משהו,

גם אם היה מריבה בדיוק עם אותו אחד וגם אם בכלל כועסים עליו.

וכולם ירצו לכתוב.

והבית שלי יהיה שונה מהבית עכשיו.

וגם דומה.

.. - רחובות המלך!

אבל כמובן שלא אכפת לי

רוצה לשתף יותר?