עד כמה אתם בוחרים בבני הזוג שלכם כל יום מחדש או נמצאים איתם מתוך הכרח? אם למשל היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור או שכל כמה שנים היתה חובה להתחתן שוב, הייתם חוזרים על אותה הבחירה?

אני יותר מחודשיים אחרי לידה, כבר פעם שנייה ברצף שעושה הפסק, שבוע שלם נקי, כבר מתרגשת, מתכוננת למקווה, ובבוקר של היום השביעי דם בבדיקה

וכן, שאלנו את הרב, אסר אותנו

והיום שוב עשיתי הפסק אחרי שאתמול לא טבלתי

ושוב יצא לא טהור

ואני כבר מפורקת לגמרי

מרגישה שמתחילה לשקוע לבור שלא תהיה ממנו יציאה, מרגישה שהבית שלי מתפרק פה ושאין לי אף אחד בעולם להיתמך בו ולשים עליו את הראש

בעלי עושה כל מה שהוא יכול, אבל אני רק צריכה חיבוק באמת

פשוט מרגישה קורסת ושאין מצב לעוד ילדים

* נכתב בלשון נקבה אך מיועד לכולם.

ישנם מצבים שקורים ל100 אחוז מהזוגות בקירוב,

וממש לא רק לזוגות "טריים", הם יכולים להופיע גם אחרי 20 שנות נישואין ויותר.

המצבים הללו הם מצבים של פגיעה.

שנפגעת מבעלך. שנפגעת מאשתך.

פגיעות. כעס. תסכול. ריחוק. חוסר אונים. קושי. כאב.

פגיעה.

ההרגשה הזו, 

של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה?!

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט -

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו קשה לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יותר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!

ובגלל ש(לרוב) זה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יותר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן...

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

ובכל זוגיות, גם הזוגיות הכי טובה - לפעמים פוגעים / נפגעים / כועסים / מכעיסים. זה קורה.

לא נבהלים מזה.

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו')

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה ב"ה.

אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו -

מנסים לברר *בינינו לבין עצמינו* מה היה כאן בעצם,

ממש לעשות שיחה עם *עצמי*

אז מה בעצם היה קשה לי פה?

אז מה בעצם רציתי שיקרה פה?

אני מנסה רגע להבין את עצמי, לעומק, עד הסוף.

אני מנסה רגע לתת לעצמי ניראות.

לראות אותי.

להבין אותי.

לעבד, לברר אותי.

ולצאת מהעיבוד הזה עם תובנות קודם כל ביני לבין עצמי.

והשלב הבא -

ליצור תקשורת זוגית מקרבת.

קובעים לדבר על זה!

לדבר לדבר ושוב לדבר 

זה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות.

ובתוך השיח, התיווך לשני/ה,

מנסים להעביר את כל מה שביררנו מול עצמינו גם לשני, ולתת לזה להישמע בצורה טובה ומקדמת.

וכמובן - לשמוע גם את הצד השני עד הסוף, ולתת גם לו ניראות שלמה ומקום להבעה והבנה עמוקה.

מנסים כמה שאפשר שאותה תקשורת תהיה עם תוכן וטון מקדמים ומקרבים (תקשורת מקרבת), ובזמן של פניות.

*רק לאחר* הבסיס של ההבנה העמוקה לעצמי ולשני, והניראות השלמה לעצמי ולשני, יגיע גם השלב של הפתרונות שנלבן אותם יחד.

אז עם כל האגו הגדול,

ועם כל הפגיעות,

נותנים לעצמנו איזה כמה דקות / שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ וקשה לאגו - לבוא ולדבר!

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן - מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום.

ולא רק זה,

אלא כדאי גם לעשות הסקות מסקנות וסיכום בסוף.

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו "רשימת דגשים בזוגיות שלנו:

לדוגמא:

1. שאני נפגעת אני צריכה שקט

2. שבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי

3. אם אני עושה א' בעלי מרגיש לא כל כך כיף

4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה

5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...

אחרי הרשימה הזו

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ובעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש במקום ממש קטן עם עצמו.

אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

אז הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס או צעקה

אז הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה

וכן הלאה.

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת אצלי במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה "ביקור הדדי" בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

ולאחר מכן מומלץ שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו את תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

ואם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: "חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?"

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה כ"כ חשוב.

חשוב גם לזכור שלפעמים "בעידנא דריתחא" מה שנקרא,

אחד מבני הזוג, או אפילו שניהם,

יכול לא להגיב כ"כ טוב אפילו לאמירה האמיתית והמדויקת הזו שהשני אומר ממה הוא נפגע.

לכן כדאי לקרוא את המציאות עצמה בזמן אמת,

ולקרוא את בן/בת הזוג בזמן אמת ולא רק את עצמנו

כי לעיתים, אפילו שהכוונות ואפילו המעשים שלנו טהורים וטובים - לצד השני אין את הפניות באמת להקשיב מכל הלב,

לא מכוונה רעה חלילה,

אלא כי הוא עמוס/טרוד/לחוץ/רעב/עייף/אחר עכשיו,

וגם אם נגיד לו "נפגעתי ממך שאמרת ___" הוא יכול להרגיש מותקף וכעוס ולהתקיף חזרה במקום לקחת לתשומת ליבו,

 מה שאין כן אם כל אחד לוקח לעצמו קצת זמן עם עצמו להירגע,

זה יכול להיות כמה דקות,

זה יכול להיות כמה שעות

וזה יכול להיות אפילו יום שלם -

העיקר שחושבים על הנעשה, לוקחים קצת אוויר לנשימה ואז מוצאים זמן שנוח ומתאים ל*שני* בני הזוג, כדי שהדברים לא רק יצאו מהלב, אלא גם יתיישבו על הלב.

ממשברים צומחים.

משבר הוא כמו שבר, משהו שבור אפשר לתקן.

משבר הוא כמו "שובר" - שובר הוא הזדמנות שלנו להסתכל לחיים שלנו יוצר פנימה.

לפעמים במהלך שיגרת החיים השוחקת דברים שחשובים לנו ומהותיים לנו נדחקים לפינה.

ברגע שקורה מקרה כזה, משברון או משבר כזה,

זו הזדמנות נפלאה בשבילנו להבין - מה בעצם חשוב לי?

מה קריטי לי?

מהם הקווים האדומים שלי?

ממה אני נפגעת?

אם זה לא היה קורה ומתפוצץ לא היינו מבינים זאת לעומק.

אז כן, שובר לשיפור החיים 

אחרי המשבר מתחזקים

מתקרבים

עולים עוד שלב ועוד דרגה בקשר

הקשר נהיה יוצר אוהב, מבין, מכיל, עמוק.

ומשבר כמו "המשביר" שהיה יוסף במצרים - הוא מכלכל ומזין אותנו בתובנות חשובות וקריטיות לחיים, הוא המשביר האישי שלנו.

רק אהבה ושמחות תמיד ❤

ר"ח אדר הגעת אלינו

ואנו נדרשים לה לאותה שמחה

הלוואי שנגיע אלייך השמחה

כמה שאת יקרה

וכמה שאת בלתי מושגת לפעמים

וכמה שאת חומקת לנו מבין האצבעות לפעמים

אבל היום אנחנו בוחרים לתפוס אותך חזק חזק

לשמור

ולא לאבד!

ובעצם אם חושבים על זה,

כל דבר בחיים

שאנחנו רוצים אותו וחושבים שהוא יביא לנו את האושר,

יש לו פוטנציאל באמת לעשות את זה,

אבל באותה מידה יש לו גם פוטנציאל לא לעשות את זה.

זה תלוי בנו.

אם אדם רווק מייחל לזוגיות, כי הוא כמה ורוצה זוגיות וגם חושב שאם היא תהיה לו הוא יהיה מאושר -

ברגע שהוא ימצא את הזוגיות הזו שהוא חלם עליה

הוא יוכל באמת להיות מאושר -

אבל רק אם יבחר להיות מאושר בה.

ורק אם ישמור עליה.

ורק אם ישקיע בה.

ורק אם ילחם ולא יוותר עליה

(כמובן לא מדברת על מקרי קיצון שבהם עדיף להתגרש אחרי שכבר ניסו הכל ולא צלח.

מדברת על מקרים שבהם האהבה דועכת פשווט כי לא משקיעים בה ולא לומדים עליה, ולא נלחמים עליה, ולא יודעים שיש פתרונות, ומעוד הרבה הרבה סיבות).

ואם אותו אדם יבחר שלא להיות מאושר מהזוגיות הזו - מכל סיבה שהיא -

הוא פשוט לא יהיה!

כנ"ל זוג נשוי שמאוד כמה לילד, וחושב שאם וכאשר יהיה לו ילד הוא יהיה מאושר!

אם הילד הזה יגיע והזוג יבחר להיות מאושר - הוא יהיה!

ואם יבחר עדיין לא להיות מאושר ולהתרכז *רק* בקשיים של גידול הילדים וכל המסביב - זה מה שהוא יספר לעצמו וזה מה שיגרום לו *לא* להיות מאושר.

אנחנו בתור בני אדם צריכים להפסיק לומר לעצמנו "אני אהיה מאושר/ת רק כש____

כשאתחתן

שאסיים את הלימודים

שאקבל 100

שאתקבל לעבודה

שאעלה דרגה

שאסיים תואר שלישי

שיהיו לי ילדים

שתהיה לי בת סוף סוף אחרי הבנים

שיהיה לי בן סוף סוף אחרי הבנות

שארזה

שאשמין

שאהיה יותר חזק ושרירי/יותר חזקה ויפה

שבעלי סוף סוך יעשה כך

שאשתי סוף סוף תגיד כך

שלילדה יהיה טוב מבחינה חברתית

שהילד סוף סוף יסיים את גיל שנתיים הנורא

שהילדים יגדלו

שהילדים יתחתנו

שהנכדים לא ישגעו

שהנכדים יבואו יותר לבקר

וכן הלאה וכן הלאה

זה פשוט לא נגמר.

צריך להתאמץ ולשמוח בכאן ועכשיו.

להתאמן בשרירי השמחה בכאן ועכשיו.

לשמוח

ולשמח

להינות, לעשות טוב לעצמנו ולאחרים, לשמוח במה שיש, להתפלל על מה שאין (עדיין) אבל לא לתלות בו את *כל* שאיפותינו וחלומותינו,

ואם לא מאושרים - לטפל בזה.

לנסות לבד,

לנסות עם חברים

לנסות עם משפחה

לנסות עם עזרה מקצועת אם לא מצליחים

זו עבודת חיינו.

להיות שמחים.

 זה ממש כמו שריר -

שמאמנים

עובדים על שריר השמחה. מאמנים אותו.

עוד ועוד ועוד.

מאמנים את המחשבות המחזקות ולא המחלישות

מאמנים את העין הטובה והכרת הטוב

מאמנים את ההודיה על כל דבר ודבר שכן יש

מאמנים את הראייה הרחבה

מאמנים את האמונה והביטחון בקב"ה

ה' יתברך

אני רוצה להיות שמחה

תראה לי את הדרך ברחמים ובמתיקות לאותה שמחה

תן לי ולכל העם אינסוף סיבות אמיתיות לשמוח

רק בך אנו בוטחים

שמחנו כימות עיניתנו

שמחנו

בבניין בית מקדשך

בבניין הבית הפרטי שלנו

בבניין הביטחון שלנו

בבניין השמחה שלנו

שמחנו

כי ראינו עצב מספיק

שרק נשמח 

היום

ובכל יום.

אמן.

אז בואו נעצור רק לרגע אחד

*ונבחר* היום לשמוח.

במה יש לי לשמוח היום, כאן, עכשיו?