ואנשים קוראים את הדברים שאני כותבת ומגיבים בכאלו מילים מפוצצות וכמה תודה שאני כותבת וכמה תודה שאני מחזקת ועוד כל מיני קישקושים בסגנון ואם הם היו יודעים כמה הם כל כך לא צודקים במילים שלהם וכמה מרוסק לי מבפנים וכמה אני מנסה להאמין רק עוד טיפה ולא לתת לי לשקוע ואני מרגישה שאפילו אם ממש עוד קצת המצב הזה יימשך,אני לא אשרוד בכלל ואני,כל כך קשה וכל כך כואב לי בפנים ואני לא רוצה שהדמעות האלו עכשיו יצאו ואני בכלל לא אוהבת לבכות ליד אנשים כי בכי זאת טראומה מעצבנת ולפי איך שלימדו אותי,אסור לבכות כי בכי זה לילדים קטנים וחלשים(שבורחים לשירותים כל חמש דקות ומגלפים את הקיר עם הציפרניים ומבטיחים לעצמם שאסור לבכות פשוט ואז מה אם מספרים סיפורים על הגננת ואז מה אם צוחקים על הציורים.
ואז הם חוזרים לשולחן עם חיוך ועיניים מלאות בדמעות ומנסים להסתיר כמו שילדים קטנים מנסים להסתיר את איך שהם בוכים.)

אני קצת קצת גאה בי)

וגם להגיד שזה מעבר לכוחותיי ואוף,אם אני מחליטה משהו,שזה לפחות יקרה כבר ולא ימרח.
אין לי איך לספק ולהסביר תשובות.
זה פשוט אופ.
אתה מתיש.

ואם אני מבקשת משהו,בבקשה לכבד עד הסוף.
ולא צריך לדאוג לי.


וכמה אני מציפה פה היום,ירחם השם

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות