כמעט בן 4 אפשר לומר שהאופי שלו היה בולט עוד הרבה קודם...אבל היום בתקופה הנוכחית זה כבר ממש מאתגר.
הוא עקשן, ורגיש . שניהם ביחד= הרבה פעמים טרור.
מגיל קטן מאוד היה קשה... היה מרביץ המון גם בגן. תוקף, ולא נעים הרבה פעמים..
הוא מתחצף .... וזה נורא נורא נורא נורא קשה לי. במיוחד שיש לו אח קטן ממנו בשנה והוא כל כך שונה! האח הקטן עדין נפש..ותרן.. והם החברים הכי טובים! אבל בימים האחרונים אפילו על הבוקר ברגע שפוקח עיניים ורואה את אחיו עושה לו מיד פרצוף כועס ועצבני... וכל מיני סיטואציות שכאלו.
זורק לי יציאות כמו " אני אביא לך סטירה אמא, אני ארביץ לך" אם אני לא עושה את מה שרוצה.
מרים עליי יד ברצון להרביץ.
לא מוכן לקבל לא! ואני משתדלת להגיד בנועם , ולהגיב להתקפים שלו באיפוק עד כמה שניתן...
אבל זה פשוט מתיש! ועצוב וכואב לי להגיד אבל גם מרחיק אותי ממנו רגשית מאוד... במיוחד שכשאני באה לגן לאסוף אותו אז במקום לקפוץ עליי בחיבוק הוא עושה פרצוף כועס, כי רצה שאבא יבוא..... ממש מוריד לי את החשק לאהוב,והכי מפחדת שזה ייצר אפליה רגשית בין האחים, שזה הדבר שאני תמיד פחדתי ממנו עוד לפני היותי אמא. אבל מה לעשות שיותר קל להפגין אהבה לילד נוח ונעים..
אני לא חושבת שחסר לו תשומת לב. אני מביאה לו המון! לא בלי סוף, כי אני מאמינה שילד צריך עצמאות, וגם האמא.
אבל לא מרגישה שמחסירה ממנו אהבה, יחס, עידוד כלשהו.. איתו כבר חצי שנה בבית (יומיים בגן חודש בבית בחצי שנה האחרונה בערך...) ..מעניקה המון ,מוציאה אותו הרבה..נותנת לו לשחרר אנרגיה.
גם בגן אני רואה שדיי טוב לו.
אציין, כי לרוב הוא הילד הכי מקסים חכם ואוהב שיש! ממש מיוחד במינו.
הוא מאוד רגיש לסביבה, מאוד חש שינויים ומאוד קשה לו עם חוסר יציבות,אני מודעת לנזק הגדול שהקורונה בכבודה ובעצמה עשתה לו. אבל מה אני יכולה לעשות מעבר למה שכבר עושה?
אבל שנכנס לקריזה (ובזמן האחרון עם הקורונה זה קורה כל יום לפחות פעם אחת.)
זה מאבד כל שליטה, אפילו בעלי שהוא היה סבלן בעולם מתחיל לאבד את זה איתו..
מה שהכי מתסכל אותי זה שיש לי נרווין קשה על העתיד..
תמיד ברגעים כאלה איתו אני נכנסת לסטרס של " מה יהיה איתו כשיגדל.." " איך אצליח לחנך אותו כמו שאני שואפת"
וכו'..
אשמח לתובנות, עצות, או סתם הזדהות...
אם מתסוכלת..