געגוע.
געגוע ללא יודעת מה.
כבד לי..החיים כבדים לי,תדע אבא.
אני רוצה להמשיך הלאה אבל מאוד מאוד קשה לי.
כבר שמונים שנה לא יצאתי מהטריטוריה האישית שלי.
לצאת מהחדר זה הישג.
ורע לי ורע לי עוד ומתגעגע לי.
למה אני לא חוזרת לעצמי למה.
איך חוזרים בכלל,מה קרה לי ולאיפה נעלמתי,אין לי מושג.
כבד לי ועייף ולא באלי שהיא תדע מה למדתי היום,אין לי כוח לחפירות.שונאת שמתעסקים לי בחיים.
למה היא סיפרה לה?מזל שהיא לא ממש התעמקה.
אני נכחדת בתוך עצמי וכמעט שוכחת איך יוצאים החוצה שוב,איך לא מתפעלים מכלום וממשיכים הלאה.
את כולם אני מחזקת חוץ מאת עצמי.
או שבעצם,את כולם אני מחזקת וגם את עצמי אבל כנראה אני כבר מידי משעממת אותי עם החיזוקים שלי לעצמי ועם הדברים שאמורים לפתוח לי אהבה בלב וזה כבר טיפה לא משפיע עלי.
נהייתי עוד יותר עיוורת,כואב לי לדמיין את העתיד,זה נראה לי כל כך רחוק פתאום ולא הגיוני לעבור את השלבים עד לעתיד הזה.
אני מצטמקת בנפש ומשמינה בגוף.לעזאזל.
קצת נמאס לי אבל אסור ולא יעיל להיכנע.
סליחה שפרקתי את עצמי.

(אסור להיכנע.)

הכל פה מסתובב
כל העולם מסתובב

אין בי כוח

אני צריכה כוחות.
לקום לעבוד עכשיו זה מידי לא כיף לי אבל אני צריכה קצת כסף.
למה הסכמתי.
ובעע שקט,רק לעצום עיניים כמה יממות עד שנקום לטוב קצת יותר גלוי.
ואני בכלל לא יודעת מה אני רוצה ואם.
והלוואי שאם זה יצא היום,זה יהיה לי נחמד ולא כבד מידי.
וסליחה אבא,סליחה שאני כפויית טובה.
אני בסדר.כן.בערך.
צריכים להתחיל להודות גם על הרעה ואז ממילא הטוב הגלוי יזרום.
אבל אני רק בשר ודם ויש לי יצר הרע מאוד חזק.מאוד.מי כמוך יודע.
קח מימני את העצלות והעצבות.
פשוט קח כבר..אני רוצה להתפלל אליך בכלל אבל אין לי כוח.
לדפוק תראש בקיר.

רק טיפה של הרגשה כי איתי הוא ילד חמוד וכל כך רציתי לשאול אותו אחרי שהוא התגלגל מצחוק מ"הסוס" שהוא רכב עליו,אם הוא אוהב את החיים אבל אז נתתי לעצמי מכה דמיונית וקראתי לעצמי מטרידת ילדים.
מה אכפת לך אם הוא אוהב או לא?
הוא אוהב,נו אז?!.
גן זה דבר מתוק אבל זה כואב לי.
פתאום הכל כואב.

עייף לי.
מותש לי.
אני רוצה להיעלם.

כואב לי כל הגוף מהבפנים.
חודשים ארוכים שלא הרגשתי ככה.
אךך.

אבא אתה טוב.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות