עבר עריכה על ידי קרובה בתאריך ג' בחשון תשפ"א 23:56
שאני פורקת את זה ככה בלי שליטה.אבל אין ברירה. לפעמים דווקא כשקשה ומעיק על הלב והראש והנשמה, צריך להשאיר חותם ממשי של כאב בעולם הכאב.
ככה זה. ממוצע של קושי ורע בהתמזגות.
וגם יש בונוס כזה שיכולים לקרוא לך את מה שאת רושמת, ואז את מרגישה פחות לבד עם הכאב הזה שעוטף אותך בלי גבולות.
זה שריר וקיים ונכון, גם במידה ואפחד לא קרא, כי את אינך יודעת את זה. תיאורטית זה כבר לא רק שלך.
אבל יש פה פן של התעללות באחר. עם ישראל כואב את כאבו של בניו ובנותיו. ולא שחסר פה כאב, כן?
אלפי אלפי נעריו ובנותיו טועים בדרך לא להם, ועבדום ועינו אותם 12 שנה. ביד חזקה ובזרוע נטויה.
אבל לפחות יש מישהו שיכתוב את זה. שהם בעצמם יבינו שהם לא לבד. לקחתי את זה על עצמי, בהרגשת שליחות גדולה ובתקווה לעתיד פחות ירוק.
אז זהו. בלב נשבר ונדכה אני אמרר בבכי ואכתוב בו זמנית:
אני צריכה ללמוד לפסיכומטרי
עריכה: לענות ברגישות והכלה. מצבי הרגשי רעוע במיוחד
אני לא מאמינה
