איך אני אוהבת את נח. זה אחלה נח שבעולם זה.
כולם אומרים לו,
כפרה, אתה משוגע
והוא אומר,
וואלה, טוב לי ככה.
ובונה.
בונה ובונה ובונה,
הייתי רוצה לבנות תיבה כזאת כמו של נח. שיהיה לי איפה להיות כשלא יהיה איפה להיות. תיבה. תכלס, מה זה תיבה אם לא מילה.
תיבות תיבות, מילים מילים.
תורה אחת.

בשעה שש ושמונה עשרה דקות שמעתי דיבורים של שנאה, כמו תמיד, דיבורים שרק מורידים, מילים שמטביעות. ואני חושבת על תיבת נח, כזאת שאברח אליה, ואני חושבת על תיבות של מילים. וכמה מילים יכולות להרוס, וכמה מילים יכולות להאיר. תיבות תיבות של אור. צוהר אחד ועוד צוהר, קומה ועוד קומה

והרגשתי את הרצון לזרוק הכח ולהתמכר
ולרסס ולעשן.

האמת היא בלב, המח לפעמים מתבלבל, והלב שלי מתרפא לו, לאט לאט, מוציא את כל המוגלה ואת כל הזוהמה ואת כל התיבות הרעות.

מה עוד יכול להאיר, תובנות של חיים, תובנה שאני תופסת את עצמי נוזפת בעצמי לאהוב אותי יותר. לחמול. לחמול.

(הייתי רוצה לדעת כמה הוא אוהב אותי.)

אני רוצה אור זרוע, אני רוצה תיבה מאירה, אני רוצה לבנות תיבה בנח. ולא להתנצל, ולא לפחד, ולא לא להיות אני.
ולא לברוח.


(הייתי משלמת כסף כדי לדעת אם הוא מרגיש מה שאני מרגישה,
זה חוסם לי את האור, זה חוסם לי את האוויר, זה חוסם אותי.)

מנסה בנואשות אנושית מטומטמת להוציא ממני תיבות. ומה יוצא חוץ מגיבובי אותיות

נראה לי שנח עבד בשתיקה.


ו