בעוד כמה שנים כשהכל ייגמר
וזה הרי בסוף ייגמר
בסוף זה חייב להגמר
יום אחד
בעוד כמה שנים
אני אסתכל אחורה ואגיד:
אוף חבל שלא ניצלתי יותר
את כל הזמן שהיה לי בקורונה
חבל שלא טיילתי, כתבתי, יצרתי
חבל שלא ישבנו, דיברנו
חבל שלא העמקנו, פיתחנו, למדנו
עשינו עם עצמנו עשינו עם הילדים
יש לנו נטיה
נשית או ישראלית או אנושית
להגיע עד הקצה
כמאמר הכתוב:
מתחילים בהכי מהר
ולאט לאט מגבירים
תחושה תמידית
שיכולנו להוציא מעצמנו יותר
אז אני כותבת כאן
לעצמי שבעתיד
אני כותבת מעין הסערה
לעצמי השיפוטית
הממרחק הזמן
הפרספקטיבית
שלא
לא יכולתי
לא יכולתי יותר
לא יכולתי להוסיף כלום
כי הייתי ככה
ככה
ראש מעל המים
איזה ראש, בשלב מסוים בקושי נחיר
שאי אפשר להבין
איך עובר עוד שבוע ועוד שבוע ועוד
ולא יכולתי להוסיף על זה כלום
כי העשיה היתה בלשרוד את העומס
בלהכיל את כולם
בדאגות על פרנסה ובריאות וגוף ונפש
בגעגועים לשמחה וריקודים ואנשים
בתינוקות קורונה שסבא וסבתא לא מחבקים
בחברים וחברות שאפשר לתמוך בהם רק מרחוק
בחברים וחברות שאפשר להתמך מהם רק מרחוק
אז היוש אני של העתיד
פשוט תשמחי שיצאנו מזה
ושלא תעזי להגיד אף מילת ביקורת
לא
לא חבל
- לקראת נישואין וזוגיות