לשמחתי אני מנותק מהעולם הזה אבל אני תוהה עד כמה חשבת כשהחלטת לעזור לה בפרסום של זה. 

בעקבות ביקורת של הורים

זאת שממש מעל התגובה שלך:

כמו שראש העיר של ראשל"צ ביטל הופעה של דודו פארוק - צעירים מעל עשרים

או שאת לא מכירה ב"ה את דודו פארוק? הוא גרוע לא פחות ממנה ותראי מה קרה לו...

גם לא משמיעים אותו ברדיו...

לא מסוג הדברים שאני מרגיש צורך להתייחס אליו.

אלא על זו שזה ממילא חלק ממנה.

נראה לך????

ולהורים שלה אמורה להיות אחריות על מה שהילדה שלהם עושה. 

שאלתי למה לדרוש מהמנהלים שלה שיקחו אחריות כשקודם כל הכתובת היא ההורים. מה בדיחה פה ?

בהתחשב בעובדה שאבא של עדי ביטי יושב בכלא על אונס קטינות

אם זה המקום שממנו היא באה, זה בהחלט יכול להשפיע

מה אנחנו עושים כדי להפוך דברים כאלו ל"לא נורמלים",

וכדי למנוע חשיפת ילדינו למושגים כאלו..

נקווה שעם השנים הוא באמת יהיה מסונן ולא יהיה אפשר לפרוץ בקלות

ראיתי את הקליפ. הוא חסר טעם, מילים רדודות ולא צנוע לפי אמות מידה מסויימות.

אבל איבדה צלם אנוש?

היטלר איבד צלם אנוש למשל. אבל עדי ביטי? לא קצת מוגזם?

מי שאימו יהודיה ואביו גוי כשר לחלוטין

אביו לא היה גוי, כי אם יהודי נואף.

(אא"כ נקבל את התזה של האב הבן ורוה"ק, ואז יש לדון מה הדין של מנאפת עם אל ומה דין הולד.... )

וזה רק דוגמא.

יש הרבה איזכורים שהיה ממזר ובן הנידה.

(פעם קראתי תזה ארוכה של בני לאו בנושא, אבל לא הצלחתי למצוא אותה שוב, לצערי..)

האבא הביולוגי של ישו הוא "פנדירא" שלא היה יהודי. אם אני לא טועה.

רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר, והיה עוד בחיים במרד בר כוכבא.

מרד בר כוכבא היה כמאה שנה לאחר שישו נתלה.

ומה שעוד יותר מהותי, שהוא גם לא התחיל אז ללמוד לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, כך שהסיפור לא היה יכול לקרות. 

[ובנוסף, במסכת כלה מתואר שעברו שני תינוקות, וזה מגדיל עוד יותר את פער השנים.]

אז נמציא שלישי שמאוחר יותר לשניהם?

אז עדיין הסיפור הזה צריך להיות לפחות כ20 שנה קודם, ומאחר שרבי עקיבא חי לפחות 60 שנה אחרי החורבן, והתחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר, והפעם הראשונה שהשיב על דברי רבי אליעזר הייתה אחרי שנים רבות של לימוד, זה לא אפשרי.

ב. קצת ראיה ממקורות חז"ל נגד לאחר את זמנו של ישו, היא ש40 שנה קודם החורבן לא דנו דיני נפשות.

עד כמה שאני זוכר, לא הצלחתי למצוא זאת למרות שחיפשתי בספריו, אבל זכור לי שגם הוא הניח הנחה כזו.

כלומר- זה לא שהמקור היחיד הוא תולדות ישו שכדבריך - אינו מקור נורמלי. אלא יש גם מקור "מחקרי"

וזה חייל רומאי (לכן גם הכינוי היידי "יאשקע פאנדערע").
זה היה צריך להיות הקאנון היהודי, אבל לצערנו הוא הוטה לכיוון אחר ומיותר.

חז"ל מזכירים אותו בתואר ממזר, וכן חלק מהראשונים.

לגבי החייל - גם עצם העובדה לא בטוחה, וגם אם כן - היו שרצו לומר שהיה זה יהודי שהשתמד, מכך שהוא מכונה ממזר, כנ"ל.

@די שרוט

בקושי אנחנו יודעים כמה ישואים היו.....

אינו לפני כעת.

צ"ע.

וזה מה שמופיע שם-

וכן עשו לבן סטדא בלוד, ותלאוהו בערב הפסח. — בן סטדא? בן פנדירא הוא! אמר רב חסדא: בעל — סטדא; בועל — פנדירא. — בעל? פפוס בן יהודה הוא! אלא אֵימא אמו סטדא. — אמו? מרים מגדלא נשיא הואי! — כדאמרי בפומדיתא: סטת דא מבעלה

הרבה סוברים שלא אומרים מגו בדבר שאינו שכיח, וכל שכן בדבר שאינו שכיח כלל.

ולעניין עצם הפסול ע"י ביאת רוח, ראה בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן נג) ובברכי יוסף (אה"ע סימן ו אות י) ובפתח עיניים (אבות פ"ב מ"ד).

עיין שלוש דעות בזה ביבמות (מה.): יש אומרים שהולד ממזר, ויש אומרים שכשר לקהל ופגום לכהונה, ויש אומרים שכשר אף לכהונה. והלכה כדעת אמצעית.

ממזר זה רק באשת איש

במעשה אסור נקרא חלל

וגם לא שאר עריות.

ואל תדאגי, אף אחד לא מאשים אותך בחוסר הידע, רק מדייקים את דברייך.

כלומר, אדם פגום, אך ללא נגזרות הלכתיות.

זה להלכה, לפי ר' עקיבא גם ממעשה אסור (-"חייבי לאווין") נעשה ממזר.

א. יש, כמו בן הנידה.

ב. הכינוי לזה, גם בגמ', הוא "חייבי לאווין" אתה יכול להעיר על גלהש"ס שלך שזה לא מדוייק כי זה רק לאווין של שאר בשר. אבל המציאות שהגמ' מכנה "חיבי לאווין" אכן את אותם שעומדים בהגדרה זו של "שאר בשר שהוא בלא יבא"

ג. נכון, אבל כדאי לך לקחת בחשבון שאתה לא המקור ההלכתי המוסמך היחיד. ועי' שוב בסעיף א'.

א. חידה: מי הראשון שכתב כאן שיש פגם בלי נגזרות הלכתיות? חמש נק' אם תענה נכונה.... 

ב. אתה עושה המון המון רוח, על כלום. כפי שכתבתי - הגמרא קוראת "חייבי לאווין" לדברי ר"ע, כשאכן כוונת דווקא לשאר בשר ולא לשאר לאווין, היוציאם מן הכלל. כל המלל הארוך שלך - פשוט מיותר ברגע שמבינים את זה.

משום מה, מוזר ליש כבר כתבתי את זה בהודעה הקודמת, ואתה עדיין מתעקש לקשקש שאני מסלף את ההלכה ומדבר על מוליד מבהמה (וגם מוסיף הערה על גבול ה**), לא יזיק לך לקרוא שוב את הדברים של מישהו לפני שאתה משיב עליהם.

ג. עי' שוב בע' א', אני לא סילפתי, אלא הדגשתי לפי שלוש הודעות את מה שנזכרת להדגיש עכשיו - שיש פגם, ואין לו נגזרות הלכתיות. זה, לצערך הרב, דברים שמופיעים בש"ס והפוסקים, תרצה או לא תרצה.

חייבי לאוין שאינם איסורי כהונה כזונה וגרושה, שאז הוולד חלל...

ורש"י קורא לכל שאר חייבי לאוין שם פגומים... (שם נראה לי זה בן מי שנתחייבה חליצה ולא חלצה...)

ז"א הוא דיבר על מה שיוצא מאיסורי כהונה, אבל פגום משאר חייבי לאוין אסור לכהונה, וזאת הייתה הכוונה בפסול. וזאת הגדרה שקיימת...

יש למגיב הזה נטיה להנות מלהוכיח שכולם עמר'צים, כנראה.

ולכן, על אף שאדגיש שוב ושוב על מה אני מדבר, הוא ימשיך לתקוף אותי על דברים שלהדיא הוצאתי מן הכלל.

הוא נהנה מזה...

לא יעזור שתצטט את עצמך. הנקודה היא שאתה מתעלם, לאורך כל הדרך, מההבהרות שלי. שהדגשתי בפירוש את הסיוג הזה - שמדובר על שאר בשר דווקא, ולישנא דהש"ס הוא דלא דק וקרי להו "חייבי לאווין".

ואתה התעלמת, והתעלמת. וממשיך להתעלם.

א. הוא מושג עובדתי וקיים, ויהודי מאמין מאמין בקיומו. אף על גב שאין לו נפקא מינות מעשיות, כפי שהדגשתי מראש 

כנ"ל עניין בני ט' מידות.

ב. כמה כיף לי שבפעם הרביעית לשרשור זה אני צריך לומר שוב: הגמרא נהגה לקרוא לשאר בשר "חייבי לאווין" כשכמובן, אין מדובר על שאר לאווין חוץ מזה. אם זה לא מוצא חן בעיניך - זב'שך, לא שלי.

את מה שכתבתי פה כבר כתבתי קודם, ויותר מפעם אחת, אבל אתה מתעקש לדפוק את הראש בקיר. תהנה.

כמו שכתבתי, התעלמת מההדגשות שלי. - צעירים מעל עשרים

מתייחס לחיילת כמו אל ילדה בגנון

הרב יוני לביא כותב לעדי ביטי - חדשות כיפה סרוגה

הוא לא כותב לה כמו לילדה בגנון.

ומתנשא זה בטח לא, 

עד ששאלת לא ידעתי עליו ועל קיומו

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?