ביי.

אני הייתי מוניקה אני חייתי ביניכם.

<זו כמובן רק הצעת הגשה..>

אבל, כתבת כל כך יפה ואנושי, למה שלא תאמרי לה בדיוק את זה?

אני יכול לומר לך כקריין בינגו, תעריכי דברים טובים שיש לך,

אל תמהרי לעזוב, ויתכן שאת פשוט זקוקה לחופשה

ארוכה. 

אם תדברי איתה ותסבירי לה את פני הדברים, את הלחץ וכל מה

שאת מרגישה, יכול להיות שהיא תציע להוריד לך עוד שעות, או פשוט

במקום חמישה ימים בשבוע, אולי לארבעה או שלושה. 

בכל אופן כדאי לנסות. לעזוב תמיד תוכלי.

דה פקטו, חושב שאת צריכה לתת שם חודש לפני עזיבה.

וממילא את צריכה לומר משהו, 

עדיף שתאמרי את זה. ^

או את זה

Au revoir
a tout a l'heure

Arrivederci

היו שלום ותודה על הדגים!

עד כאן הקפה ראשונה. 

הקפה שניה:

שום דבר לא שווה את הבריאות שלך,

ושום דבר לא שווה, אם הוא מוחק לך את החיוך והטעם.

החיים זה עכשיו, זה קורה

זה לא יקרה.. זה קורה עכשיו. 

מה שכן, אם תסיימי שם, עשי את זה בצורה הכי

מקצועית ויפה שיכולה להיות. למקרה שתרצי לחזור לשם בעתיד.

תכתבי מכתב יפה ומסוגנן טוב,

עם הרבה שבח והודיה לבוסית,

ואז אחר כך תכתבי למה את חייבת

לעזוב, בהצלחה רבה רבה לך.

נשמע שזה לא קשור בהכרח לשעות ולעבודה, אלא למשהו רגשי אצלך.

הייתי מוריד את כמות המשימות לטיפול בזמן נתון. לוקח משימה ומנסה להתמקד בה.

אפשרות שניה - לסדר את המשימות בצורה יותר מסודרת. 

מה חושבת המנהלת על זה שאת לא עומדת בהכל? היא מודעת לאתגר?

ומצד שני את יכולה לבקש ממנה לשבת על כוס קפה לשיחת יחסינו לאן, ולהחליט מה טוב לך.

את מציינת שהורדת יום עבודה. זה משהו בכיוון. אבל אולי את צריכה לשנות את המסגרת, או כל דבר אחר. תני גם לה להציע לך פתרונות, תעבדו על זה ביחד, ותגיעו בסופו של דבר למסקנה הכי טובה. ואם המסקנה תהיה לעזוב, תדעי שעשית כל מה שנכון

תשקפי לה את הצרכים שלך יותר מאשר את הפתרונות שלך

אם היא תשאל מה את מבקשת, תגידי לה שאת יכולה לספר על כיווני חשיבה מסוימים - ואת יכולה לפרט אם יש פתרון שנראה לך (אפשר גם יותר מפתרון אחד, ואת יכולה גם לספר שעזיבה נמצאת בהחלט על הפרק) - אבל את פתוחה לשמוע מה היא יכולה להציע. אני חושב שזה יעזור הרבה אם זה יבוא ממנה כפתרון לצורך שלך, ולא כהסכמה שלה לבקשה ספציפית שלך.

זה מה שאני חושב עליו בשעה כזאת, יכול להיות שיש עוד דגשים. זאת שיחה חשובה וחשוב שתגיעי מוכנה (ורגועה, ומאמינה בעצמך, וחזקה, ומודעת למגבלות הכוח והיכולת שלך)

לא להטיל עליה "פצצה" ולברוח. במיוחד שאת אומרת שהיא האמינה והקדישה בך הרבה זמן

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל