מתנחלת אמיתיתכך נלמד מחבלים שעלינו לא מאיימים
השיר תגובה על תקוף תעשה ביגועים
וכך נולד הצבע האדום בוקר אחד מוחמד קם לבד הלך לחפש את חואן וריאד הלכו כולם ביחד הכינו ללא פחד משגר עם טיל עם אל הדרום הם כבר כיונו וגם חיברו וגם הלבישו בחוזקה את המרעום. הם כבר נהנהנהנהנהנהנהנההנננהההההה וכך נולד הצבע האדום כן כך נולד הצבע האדום. באמצע היום גיבעתי ושריון גילו פעילי ג'יהאד בתוך תיכון. רצו בהם לפגוע שלא יסבו רוע עלו בקשר מול קודקוד וכו'
וואי איך אני אוהבת את השירים האלה...
~אניגמה~סליחה?! אני גרה בעוטף עזה, כל שבועיים - חודש הערבושים מחליטים שמשעמם להם אז זורקים עלינו טילים! הסכם שלום - הלילה נישן בממ"ד. על כל דבר צריך לישון בממ"ד! זה די לא הוגן לומר "זאת הייתה תקופה" "אז היה טילים" כי עדיין יש. למען האמת, יש הרבה שגם חוששים מבלונים. ובתקופה מסויימת מכדורגל נחמד שראית ברחוב.
זוכר את המקלטים...
זה לא נוסטלגיה. אנשים נלחמים במלחמה הזאת יום יום. (מחילה על הרצינות יתר)
@עוד אנשים כאלה
וגם בכללי לכל אלה שנאלצים להריח את הריח הנורא של הערבים כל יום ולשמוע את השירים הנוראיים שלהם ולשמוע את כל התפילות שלהם וכו'
זה הדבר הכי מפחיד ביקוםםם!! אל כל אחד פוחדמהערבושים 🤮 של השני! שנאמר - הערבי של השכן מסוכן יותר! וברור ששלכם יותר מסוכן ואין על זה כלל דיון! תודה. (ביפפפפ)
וואו איך אני אוהבת לחרחר מריבות על -----------------------------------------------------------------------------
מסוכן אבל כיף כאןןןןןןןןןןןןןןןןןן
אני מפחדת להיות בחברוןן במעלה חבר נגיד, הרבה פחות בעיקר בגלל שבדודה שלי גרה שם והיא אמרה לי שהפעם היחידה שקרה משהו זה היה מחבל שישר הרים ידיים מול נוקיה והוא נכנס לשם רק כי הוא רצה להיות בכלא
היה מכות אבל נו? כאילו מה ציפיתם מקופים? טוב תאמת היו עוד כמה דברים.. תאונה בזדון של פגע וברח ובלון תבערה מכות עם במקלות אבל נו שווין הסתדרנו
הדברים האמורים לעיל היו דברים שנוכחתי בהם אבל לא נפגעתי מהם ב"ה (רק באחד מהם די זומנתי לחקירה אצל המשטרה אמא'לה)
דמעה שקופהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
