חלונות קופצים הפרעות קשב. מורה עצבנית. טלויזיה בארון בחדר של אבא.
העולם משוגע, הוא התחופף על כל הראש, לוקחים נושא בעייתי, מוסיפים לו פרח, מתרצים אותו במילים יפות, מסבנים אותו עם שמן תינוקות. פותחים ראש.
אח.
פותחים ראש, דם.
הסערה תמיד קיימת, בתוך הבית, מחוץ לבית, איפה שתמיד אמרו לנו שיש סערה, בבית ספר. מה ששרנו במסיבת סיום של היסודי, מאה בנות מכופתרות עם פפיון ורוד בצוואר, שרנו על התיבה המוגנת ועל הסערה שבחוץ.
חי חי
הסערה בתוכינו. היא בלב, היא בגוף, היא בעצמות, היא מחוץ לבית והיא בתוך החדר.
ראש פתוח
חי חי
מעוות. הכל פה מעוות.
העולם הפנימי בידיים שלנו. בום. הסערה היא בידיים שלנו
אם לא אעצום עיניים, אוכל להרגיש אותי נלחמת איתי בסערה החיצונית.
לכבות את החלונות הקופצים, לכבות טלפון, לכבות סערה. להתמקד בי.
מה אני חושבת על זה.
לא מה פייסבוק חושב. לא מה החוץ חושב. מה הגוף שלי חושב על זה. מה הלב אומר.
העולם הפנימי בידיים שלי.
הנה מגיע
החיוך אחרי הסערה.
כשיש שליטה. כשאין חלונות קופצים, בום.
יש סיפוק, יש חיוך, יש תיבה. יש הגנה, יש הגיון. יש שפיות.
שפיות זו מילה נהדרת.
הקרדיט והכבוד @סבבה והכל אבל
- לקראת נישואין וזוגיות