תמיד כשיש מדי לילה אני מרגישה כאילו הכוכבים מאירים אצלי את הגעגוע והוא נהיה כל כך חזק, הוא נהיה חזק ועוצמתי ואני רק נשכבת על הדשא ומרגישה בכל תא ותא בגוף שלי געגוע, והלב מתמלא ומתרוקן בקצב של הדופק, אחד שתיים. בום טאק. בום טאק.
והזכרונות באים, איך מצאתי את אלוהים. איך מצאתי.
איבדתי.
איבדתי את האלוקים שתמיד אמרו לי שהוא שלי, והוא היה מפחיד, בחיי. ומספיק היה לי מפחיד בחיי. ואהבתי לשנוא אותו ולעשות לו דווקא. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. לא הבנתי מה הוא.
לא הבנתי אותו לא הבנתי אותי איתו לא הבנתי כלום.
איבדתי אותו כשמצאתי את האלוקים שלי. ישבתי סתם ככה עם אנשים טובים ובהיתי באיזה מיליון נרות, ופתאום הבנתי שאני בכלל לא מכירה אותו ושהכל היה שקר. ושהוא טוב. שהוא טוב גמור.
נפתח לי הלב.
אלוקים שמצאתי אחרי שאיבדתי את האלוקים שהיה לי, היה אב רחמן. היה מלא באהבה וברוך ובחמלה. פתאום הבנתי שאני רוצה לדבר איתו, שאני רוצה לספר לו סיפורים ולקבל ממנו חיבוק, אמיתי כזה, של אהבה.
פתאום הרגשתי את האהבה הזאת עוטפת אותי. קיבלתי אלוקים אחרים. קיבלתי את האלוקים שלי. שלי ושלי וזהו.
זה כמו לקבל פיה שתמיד תהיה איתך, פיה שתמיד תשרה סביבך קסם.
זה עולם אחר לגמרי. זה כבר לא רלוונטי כל התורה שתמיד אמרו לי שהיא תורה
היא לא התורה שלי.
בשביל לקבל עול מצוות, הייתי צריכה לשבור את כל הגבולות האפשריים שהייתי כלואה בהם ואז להיות עם לב פנוי ופתוח לקבל תורה חדשה. תורה אמיתית. תורה של הלב.
הכוכבים והאורות של הבתים מרחוק פותחים לי את הלב. הריח של הטבע פותח לי את האוויר. בסהכ טוב. תמיד יכול להיות טוב.
הירח שלם וגדול ומלא. ויש אנשים טובים. ויש אלוקים שהוא שלי. ויש תורה אמיתית. ויש אהבה בלב. ויש לב.

תמיד היה פחד של שיגעון, אבל בלי השיגעון איך היינו מי שאנחנו?!


@פטל. @רוח סערה