יש לי תינוקת בת 3 חודשים, נסענו לשבת אצל חמותי היקרה אחרי הרבה הרבה זמן שלא יצא לבעלי לעשות שבת עם אחים שלו. אז נסענו מיום חמישי. לבעלי היה יום הולדת השבוע ורציתי לחגוג לו אצל המשפחה, הבאתי כל מיני דברים מתוקים, פנקייקים, גלידות, שוקולדים... ובנוסף לזה, יש לו אח חרדי שהמשפחה קצת מתקשה, ממש שנים מאז הפעם האחרונה שהם הגיעו לשבת, לאחיינית שלו היתה יום הולדת 10, עוד בזמן הקורונה, שמעתי שהם רצו לשמח אותה, אז הבאתי וקניתי גם לה כמה דברים. ובכללי אנחנו עוזרים ותורמים להם.
בסופו של דבר עשינו רק לה, הוא ויתר על עצמו ואני ארגנתי ולקחתי את כל מה שהבאתי כדי לעשות לה את ההפתעה.
במהלך הזמן שהיינו ביחד בבית, ראיתי שהילדים של אח שלו, במיוחד הגדול לא מתנהג בהיגייניות כל כך... עושה בלאגן, ואף אחד לא מכיר. בעלי קצת התקשה והעיר לו כמה פעמים. כי חמותי גם לא אומרת שום דבר ואחר כך נפגעת. אח שלו קצת נפגע שהוא העיר ולקח את זה קשה. וכל השבת רק סביב זה שהילד כאילו מסכן ורגיש, ובגלל זה הוא ככה... בקיצור פינוק, ממש על קצה המזלג.
למה אני כותבת את זה פה?
ראיתי שהם לא שוטפים ידיים, ולא דואגים וההורים לא מעירים ושמים לב. אז ביקשתי מבעלי שיבקש שלא יגעו בילדה, לא בפנים ולא בידיים שהיא מכניסה לפה אחר כך. אף אחד לא דואג ומסתכל, אז עדיף שבכלל לא.
לילד היה צריך להעיר כמה פעמים והוא ממש לא מקשיב ומתחצף.
אני הייתי ממש דרוכה והסתכלתי עליהם, אבל לא דיברתי מילה.
בסופו של דבר, אחיו זרק כל מיני עקיצות, וכשהם הלכו הביתה גם התעלמו ממני לחלוטין ולא אמרו שלום.
ממש נפגעתי והייתי עם דמעות בעיניים.
בכלל לא הערתי להם, דברתי יפה. דאגתי, השקעתי, עשיתי לילדה שלהם הפתעה שקנינו וסחבנו. אנחנו תמיד עוזרים ותמיד טובים איתם. אבל ככה? מילא עם בעלי , אבל גם איתי?
עצבים.
בסופו של דבר עשינו רק לה, הוא ויתר על עצמו ואני ארגנתי ולקחתי את כל מה שהבאתי כדי לעשות לה את ההפתעה.
במהלך הזמן שהיינו ביחד בבית, ראיתי שהילדים של אח שלו, במיוחד הגדול לא מתנהג בהיגייניות כל כך... עושה בלאגן, ואף אחד לא מכיר. בעלי קצת התקשה והעיר לו כמה פעמים. כי חמותי גם לא אומרת שום דבר ואחר כך נפגעת. אח שלו קצת נפגע שהוא העיר ולקח את זה קשה. וכל השבת רק סביב זה שהילד כאילו מסכן ורגיש, ובגלל זה הוא ככה... בקיצור פינוק, ממש על קצה המזלג.
למה אני כותבת את זה פה?
ראיתי שהם לא שוטפים ידיים, ולא דואגים וההורים לא מעירים ושמים לב. אז ביקשתי מבעלי שיבקש שלא יגעו בילדה, לא בפנים ולא בידיים שהיא מכניסה לפה אחר כך. אף אחד לא דואג ומסתכל, אז עדיף שבכלל לא.
לילד היה צריך להעיר כמה פעמים והוא ממש לא מקשיב ומתחצף.
אני הייתי ממש דרוכה והסתכלתי עליהם, אבל לא דיברתי מילה.
בסופו של דבר, אחיו זרק כל מיני עקיצות, וכשהם הלכו הביתה גם התעלמו ממני לחלוטין ולא אמרו שלום.
ממש נפגעתי והייתי עם דמעות בעיניים.
בכלל לא הערתי להם, דברתי יפה. דאגתי, השקעתי, עשיתי לילדה שלהם הפתעה שקנינו וסחבנו. אנחנו תמיד עוזרים ותמיד טובים איתם. אבל ככה? מילא עם בעלי , אבל גם איתי?
עצבים.
