שלום לכם.
קודם כל למקם את הנושא: ברוך ה' אני בזוגיות טובה מאוד. באמת ברוך ה', שנינו מודים לה' כל הזמן.
קשר טוב, המון אהבה, מידות טובות, המון הערכה. כיף וטוב לנו יחד 
ועוד ברוך ה' - אחרי למעלה מחצי שנה של ניסיונות, כשהילד הראשון שלנו כבר גדול מבחינתנו וזקוק לאח/ות (עכשיו, לא בעוד 9 חודשים), וגם אנחנו משתוקקים לחיים נוספים - סוף סוף, אשתי נכנסה ב"ה להריון שני
ומתוך כל הטוב הזה, אני רוצה לעזור לטוב הזה להשתלט על עוד מרחב - האינטימיות בתקופת ההריון.
אני אהיה שנייה פתוח לחלוטין. להריון הראשון נכנסנו מאוד מהר ב"ה. ומרגע שהתחיל ההריון, החשק של אשתי צנח.
היה לי קשה, לפני כן בקושי היה זמן שהרגשתי שיש לה חשק אלי. היה זמן קצר כזה בתחילת הנישואין (ואפשר גם "לחוש" בזה עוד לפני החתונה), אבל ממש מעט. הרגשתי דחוי.
אחרי הלידה הגענו למסקנה שהיא תיטול גלולות. גם הגלולות הורידו את החשק. והיתה תקופה לא קצרה בכלל של גלולות. בסופו של דבר, רוב מוחלט של זמן הנישואין שלנו היא היתה עם חשק נמוך...
אני לא רוצה ליצור רושם לא נכון: אשתי בפרוש נמשכת אלי ורוצה בי. האינטימיות שלנו טובה ומספקת. ואפילו ברוב הזמן שהיא היתה בלי חשק, הצלחנו ליצור מרחב אינטימי, ולקבל ממנו הרבה (אם כיזה קרה פחות מכמה שציפיתי ורציתי). אין לי ספק בשכל האם היא אוהבת אותי, רוצה בי, או נמשכת אלי. ברור כשמש שמדובר נטו בהורמונים - גם ראיתי את זה בצורה ברורה מאוד בתקופות שבהן לא היה הריון ולא היו גלולות.
אלא מה, הרגש גם הוא חשוב. והצרכים המיניים שלי.
שתבינו, זיהיתי שהיא סוף סוף בהריון הרבה לפני הבדיקה. הירידה בחשק היתה חדה כ"כ שלא היה ניתן לטעות.
ברגש שלי, אני מרגיש דחוי גופנית על ידה, שהיא לא רוצה אותי. אני מרגיש צורך בוער למימד הגופני של הקשר - שלא מקבל מענה.
היום אפילו לחיבוקים, לפעמים היא מגיבה במבט כזה של "מה אתה רוצה ממני". שלא לדבר על נשיקות, או יותר מזה.
ברצינות, מאז הביקור האחרון שלה במקווה היינו יחד רק פעם אחת (שממנה נכנסנו להריון) - ואנחנו כבר אחרי רבע הריון. ברצינות. היא פשוט לא מוסגלת.
היא גם לא מסוגלת לדבר על זה. דיבור על זה, פשוט גורם לה לחץ, תחושה שאני מנסה לכפות את עצמי עליה.
אני משתגע מזה.
אני רק אעיר עוד הערה אחת - בהריון הקודם, הירידה היתה קצת פחות קיצונית (אם לא הרבה פחות). ועדיין, היה לי אז יותר קשה מאשר עכשיו:
עכשיו כבר הייתי מוכן מראש לזה שבהריון החשק שלה ברצפה. וחוץ מזה, בינתיים כבר נצברו אצלי יותר חוויות טובות של - לא יודע איך לקרוא לזה - נורמליות, זמן עם יותר חשק, לא יודע מה.
ועם כל זה, כשאני בתוך זה, זה קשה, זה כואב.
אז... אם אפשר, כמה שאלות:
1. זה נורמלי? זה חריג? משהו באמצע?
2. איך לעזור לעצמי להבין אותה? איך לעזור לה להבין אותי?
3. ובכללי, מה אפשר לעשות כדי לא להרגיש דחוי (רגשית), וכדי כן להצליח למלא את הצרכים שלי?
