התחושה הזאת שאני באמת באמת לא מפחדת לדבר ו,וואו שמאז שנולדתי אין לי את האומץ לדבר מולו בשפה שאני מרגישה איתה בטוחה ואיך שאני רוצה.
בעצם,לא היה לי בכלל את האומץ לדבר איתו.בשום שום שפה.
ועכשיו הנס הזה..זה מרגש לי.
דבר שלא האמנתי שיכול לקרות ולהתהפך לטובה בשום צורה,
מתהפך לאט לאט ובשקט כזה בטוח.
אני מיום ליום מרגישה שאני באמת יכולה ואזכה לבנות בית.
הנה,אני לומדת איך לתקשר עם כל סוגי האנשים.
זה מדהים שהאהבה,פותרת הכל.
וואי כמה דברים מתחברים וממשיכים לבנות אותי.
אני כבר כמעט מתרפאת.
פתאום אני לא משקרת מפחד.
אני רוצה ילד.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת