ומחר הם רוצות לקום בארבע. אלוקים. מי רוצה לקום בארבע? מי רוצה לקום בכלל?
עם מחשבות כאלו אובדניות וקשות, ועם חיים כאלו לא נסבלים, אני בכלל לא רוצה לקום. קלל שלא לעשות עכשיו טיול זריחה בחושך.
באלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמותבאלילמות.
ובכל זאת, מחר בארבע ניפגש שוב. אוףף. לא רוצה.
ולא שיש לדעה שלי מקום כאן בכלל, יש שתיים על אחת, והם מנצחות. אז נקום בארבע. רצון למות וזהו.

אז אני ערה. שפויה בהחלט.
רוצה למותתת. ולמותתתת ולמותת.
אבל לא יכולה להגיד עלזה כלום או להביע אתזה בשום צורה לאנשים שאני איתם. באלי למותתת. זהו.