לא נראה לי שזה דיכאון אחרי לידה, אבל זה כן הרבה מירמור, המון תסכולים, מרגישה שסף התסכול שלי נהיה מאוד נמוך, הרבה כעס. מדי הרבה פעמים מרגישה על סף דמעות.
בימים שפוגשת חברות או מצליחה לעשות הליכה בבוקר אני מרגישה שמחה ויש לי הרבה יותר כח.
בימים שאין לילדים מסגרת אני פשוט רוצה לבכות מחוסר הסבלנות שלי, מזה שאני פשוט לא מסתדרת עם המציאות הזו. או שאני איתם או שאני עם התינוקת, איך אני אמורה לעשות את הכל? להיות עם הקטנה, עם הגדולים, וגם להכין אוכל?! או להחזיק תינוקת צורחת, וגם להפשיט ילדים ולקלח אותם? איך רבונו של עולם? לנסות לנדנד עגלה וגם לשמור על הילדים שיאכלו ולא יהפכו את הצלחות? איך כל האמהות עושות את זה?
תגידו לי להשיג עזרה, יש לי. השגנו הכי הרבה עזרה שמתאפשר לנו לקחת, ועדיין זה לא זה. מרגישה שזה לא משנה כמה עזרה תהיה לי, זה לא יפתור את המקום המתוסכל וחסר האונים שבי על כך שאני לא מצליחה להסתדר לבד
בימים שפוגשת חברות או מצליחה לעשות הליכה בבוקר אני מרגישה שמחה ויש לי הרבה יותר כח.
בימים שאין לילדים מסגרת אני פשוט רוצה לבכות מחוסר הסבלנות שלי, מזה שאני פשוט לא מסתדרת עם המציאות הזו. או שאני איתם או שאני עם התינוקת, איך אני אמורה לעשות את הכל? להיות עם הקטנה, עם הגדולים, וגם להכין אוכל?! או להחזיק תינוקת צורחת, וגם להפשיט ילדים ולקלח אותם? איך רבונו של עולם? לנסות לנדנד עגלה וגם לשמור על הילדים שיאכלו ולא יהפכו את הצלחות? איך כל האמהות עושות את זה?
תגידו לי להשיג עזרה, יש לי. השגנו הכי הרבה עזרה שמתאפשר לנו לקחת, ועדיין זה לא זה. מרגישה שזה לא משנה כמה עזרה תהיה לי, זה לא יפתור את המקום המתוסכל וחסר האונים שבי על כך שאני לא מצליחה להסתדר לבד
אבל הפעם זה דמעות מסוג אחר, על זה שיש מישהי שמבינה אותי כל כך, כתבת אותי מילה במילה. 
)