בס''ד

הי יקרה,

שאלת: ''איך כל האימהות עושות את זה?''

אז... אני באופן אישי - לא עושה את זה.

לא מתוך אידיאל. דווקא ממש הייתי רוצה להיות כזאת שמצליחה לג'נגל עם הכל! יש לי הערצה גדולה לאימהות כאלה!

אז זה לא מתוך אידיאל אלא מתוך הפנמה שזה מה ש*אני* מסוגלת.

אני לוקחת הרבה עזרה, כמוך. היו שנים שזה היה בתשלום. כרגע זה בעיקר בדמות בעלי היקר.

יש זמנים של היום שאני יודעת שזה לא נכון שאני אהיה לבד על כולם (התארגנות בוקר; ומקלחות, ארוחת ערב והשכבה).

זה משהו שאני יכולה לנהל בצורה טובה פעם ב, אבל אם זה יום אחרי יום, אני לא עומדת בזה.

מה זה אומר? שכמוך, אין לי יותר סבלנות. הפיצול הזה בין כולם, בין הצרכים של כל אחד ואחד, בין הבכי, המריבות, הבקשות, הרצון שלי והצורך שלהם לתשומת לב אישית -- הפיצול הזה מתיש אותי ואני נהיית לחוצה ועצבנית וזה לא טוב לאף אחד.

בהתחלה הרגשתי ממש תחושת כישלון על זה שאני לא מסוגלת להיות לבד על כולם. ניסיתי להוכיח שאני כן מסוגלת, אבל ללא הצלחה בטווח הארוך.

הרגשתי שקפצתי גבוה מדי כשחשבתי שאני יכולה להביא את ''כל'' הילדים שלי (ארבעה, שיהיו בריאים) לעולם.

הרגשתי שאני ''חצי הורה'' (אני עובדת מעט אבל נמצאת בעיקר בבית), ובעלי מוכרח לפצות על התפקוד 'החלקי' שלי ולהיות ''הורה וחצי'' (גם מפרנס וגם להיות מעורב עד כדי כך בבית).

לא רק זה, אלא שגם את החלק שלי, ה''חצי'' הזה,

אני עושה טוב רק בתנאי שאני 'מתודלקת' היטב (הליכה וזמן אישי לעצמי על בסיס יומי)...

תחושות לא פשוטות, שגרמו לי (ולפעמים עדיין צצות לביקור) ללא מעט רגשי נחיתות.

עם הזמן, אני לומדת להסתכל על זה אחרת:

# אני מנסה להתחזק באמונה שככה ה' ברא אותי. עם גבולות מסוימים. עם צרכים מסוימים. עם רגישות מסוימת לעומס. ככה הוא ברא אותי כי ככה אני אמורה לעשות את השליחות שלי בעולם. כי ככה זה טוב.

# אני מנסה גם להתחזק באמונה שאם הקב''ה העניק לי את הילדים האלה, סימן שזה היה נכון שהם יהיו כאן איתנו. סימן שהוא חשב שהשילוב הזה בין אמא שזקוקה להרבה עזרה לבין קיום אותם הילדים - השילוב הזה הוא בסדר גמור, והוא אפילו טוב. אני מנסה לזכור שהשילוב הזה הוא פרי של יצירה אלוקית...

# אני מנסה לזכור שכרגע כולם קטנים, ושזה ידוע שאלו שנים מאתגרות. כשהם גדלים, מופיעים אמנם קשיים חדשים, אבל זה כבר לא סיטואציה של תינוק בוכה על הידיים בזמן שאת מפשיטה את האחים ומכניסה אותם למקלחת. אני כבר מתחילה לראות את זה עם שני הגדולים שלי, שמתחילים להיות יותר עצמאיים וגם לעזור פה ושם. זה כבר עולם אחר...

# אני מנסה להיות בהודיה (במקום לשקוע בתסכול) על כך שה' נותן לנו את המשאבים לקבל את העזרה לה אני זקוקה (עבודה גמישה אצל בעלי, העובדה שהוא מסוגל להיות על כולם ולהסתדר [לא כל האבות יכולים], יכולת כלכלית כשמדובר בעזרה בתשלום וכו')

# אני מנסה לשים את הפוקוס על כל הטוב שאני מביאה לבית שלנו. נכון, אני זקוקה להרבה תנאים על מנת לפרוח. אבל זה שווה. כי כשאני מקבלת אותם, אני ברוך ה' אמא טובה ורעייה טובה. לא מושלמת בכלל, אבל טובה ב''ה. אני מנסה לזכור שכשהצרכים שלי מסופקים, אני מוסיפה איכויות מיוחדות למשפחה שלנו. אני פנויה להבחין בדברים שאף אחד אחר לא שם לב אליהם. אני במצב שמאפשר יצירתיות ויזמות של כל מיני פרויקטים, העצמת של הילדים שלנו ושל הקשר הזוגי בינינו, עין טובה, הכלה, צחוקים, חיבוקים... (זה נשמע מדהים. היומיום שלנו הוא הרבה יותר יומיומי משתי השורות האחרונות. אבל במבט כולל 'מלמעלה' על תקופה ארוכה, רואים שב''ה האלמנטים האלה קיימים. ובתקופות שהייתי נתונה בתחושת הישרדות מתמדת, הם לא יכלו לבוא לידי ביטוי).

אני מאד מאמינה שיש הרבה מאד דרכים להיות אמא, ושלא הכל נמדד בהאם אנחנו מצליחות לעשות את הארוחות, המקלחות ואת ההשכבות לבד. אני בטוחה שהילדים שלך ושבעלך זכו בך. שנזכה לברכה ולהצלחה לרוב בע''ה!!! 💛

בס''ד

כל-כך שמחתי לקרוא שזה גרם לך לחוש הקלה כזאת. תודה-תודה שחזרת להגיב ולעדכן ❤!

לגבי הסוף (רשימת הצרכים) - אני מאד מבינה למה את מתכוונת ומאד מזדהה.

כמו שכתבתי לך אתמול, ההודעה שלך, ובעקבותיה גם התגובות כאן חיזקו גם אותי. אז תודה גם לך!

שנצליח בע''ה!!!

בס''ד

בעיקר לאור העובדה שזה נושא שגרם לי להרבה עוגמת נפש.

זה כל-כך מעניין איך ה' ברא את עולמו.....

תודה רבה לכן -

@מק"ר 

@אם_שמחה_הללויה 

@באר מרים 

@מודה

@הרפו ודעו.. ו-@הריון ולידה (מבינה שמדובר באנונימית אחרת ולא בפותחת?) - ריגשתן אותי מאד. ההזדהות שלכן נתנה גם לי מקום בחזרה.

❤❤

אחת היכולות הגדולות שלנו בתור בני אדם, היא לקבל את הגבולות מצד אחד. 

ומצד שני להגמיש את עצמינו למציאות. 

ומהמקום היותר עמוק, להיות מודעת שה' ברא אותי וגם את היכולות שלי,

בדיוק כמו שאמרת. 

ממש ממש יפה

מתוך נקודת הנחה שלידה לא מתפתחת בשנייה ויולדים (לפחות לא אצלי/ אחיותיי)

אם אני רחוקה (למשל בשבוע 37 נסענו למסלול בים המלח כשאני רוצה ללדת באיכילוב) אז אני קשובה יותר לגוף

ואם יש ציר- נזוז

אבל לי פחות נוח גם בראש גם בפרקטיקה 'לתקוע' את עצמי בבית משבוע מסויים ולהמתין…

אני לפי היסטוריית הלידות הקודמות שלי..

לדוגמא, הכי מוקדם שילדתי היה שבוע 37, אז בלידה האחרונה נערכתי כבר כמה שבועות קודם..

אבל גם לידה ראשונה כנראה יהיה לי רגע מציר ראשון ללידה…

(נכון אתן יכולות להגיד שלא יכלתי לדעת ויש לידןת בזק, מסכימה. עבורי הרגשתי שהמקרה הכי קיצוני לא ככ נורא ולכן העדפתי)

אבל גם לא נמנעתי מנסיעות בגלל הלידה.

יצא לנו לנסוע להורים של בעלי לשבת, ואם היתה מתפתחת לידה, כנראה שהייתי יולדת בבית חולים שקרוב אליהם.

תכננו גם לנסוע לברית בשבוע 38, בסוף ילדתי יום לפני.

אבל לוקחת לכל נסיעה תיק לידה + משערת בית רפואה קרוב אחר .

קרה לי טיולי חול המועד למשל כבר פעמיים ובאמת היה חול המועד שילדתי אבל ב"ה זה בדיוק היה יום שהחלטנו לעשות הפוגה בבית

אבל אם זו לא לידה ראשונה ואת יודעת בערך איזה שבועות את בד"כ יולדת אז לכוון סביב שם

שקית עם בייגלה

פירות חתוכים

חלה עם ממרח

אבל מה הכוונה בזה- מחפשת כי לא מספיקים בסוף את התפילה :/

מי לא מספיק?

אצלינו אוכלים ופלים/ עוגיות, כמו בכל בוקר

ואחר כך גם עוגה.

את הסעודה אנחנו אוכלים יחסית מוקדם, סביבות 10:30-11:00.

ביצה קשה ומלפפון. את הלחם עם הממרח אפשר גם לארוז בשקית לאחכ לבית כנסת.

לא ניסיתי

לא עשה לי בכלל עצירות ובעיות..

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

למה לעקור שן בריאה

כאב לי ממש לראות אותה מונחת ככה על המגש

ולא בציבורי, מניסיון מר של חברה.

לי הייתה שן ממש על העצב וב"ה היה בסדר, עשיתי אצל רופא פרטי בירושלים אם רלוונטי לך

לק"י

יש סיכוי שאלך לפרטי, כי הרופאה בקופה אמרה לי שהתורים בבי"ח ממש ארוכים.

ירושלים לא רלוונטי.

ותודה על התגובה!!

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

אני עשיתי לפני איזה 12 שנה 2 ועדיין לא הגעתי ל2 האחרות 🫣 בנתיים הספקתי ללדת את כמה וכמה ילדים אבל לשיניים אני מפחדתתת

גם אני מתתי מפחד

אבל הרופא היה מעולה .

זריקת הרדמה...לא עברה דקה והשם כבר בחוץ...

יום יומיים הרגשה מוזרה .. לא כאבים או משהו

עבר חלק ברוך השם

אבל תלוי אם היא כלואה אז זה יותר מסובך הבנתי

שיהיה בהצלחה !!

לי יש טראומה מעקירת שיני בינה.

עשיתי לפני עשור ובאמצע העקירה כנראה חטפתי תגובה אלרגית לאיזה חומר וכל הפנים שלי התנפחו שאפילו הרופא נבהל חחחח

אני זוכרת זה היה יום שישי והרופא חשש שתיהיה החמרה לקשיי נשימה ופעם ראשונה שרופא התקשר אלי ביום ראשון בכבודו ובעצמו לשאול לשלומי😂

כבר שנה צריכה לעקור.

קובעת תור ולא מגיעה

מפחדת ממש... גם מגעיל כזה, וגם האחרי.

כאבה לך השן בינה? לכן עקרת?

העקירה עצמה מורגשת?

ואיך זה אחרי?

איזה כיף לך שסיימת עם זה.

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

קראתי את מה שכתבת, וקודם כל חיבוק גדול, זה באמת קשוח ומתיש! ​תוך כדי קריאה פתאום זיהיתי עד כמה הבן שלי היה בדיוק ככה בהרבה מהסיטואציות שתיארת. גם אצלו היה פחד גדול מים, רעשים חזקים כמו אופנוע או אמבולנס היו גורמים לו לבכות ממש, והוא היה נסגר מול אנשים שלא בא לו עליהם. יש עוד המון דוגמאות, ואני ממש זוכרת שבתוך הסיטואציות האלה של ההימנעות והחרדה הייתי חושבת לעצמי שזה ממש לא רגיל. ​מצד שני, הגישה שאימצתי הייתה פשוט לא להכריח כלום. לא לנסות "לעניין" אותו בדברים שהוא נרתע מהם, לא לדחוף אותו להיות עם אנשים שהוא לא רוצה, ואפילו לא לנסות לדובב אותו או לבקש שיגיד שלום. כלום! פשוט זרמתי איתו לגמרי. ​למשל, במעבר בין עונות הייתי זורמת עם הבחירה שלו, ורק מציינת ברוגע שיהיה לו חם עם בגד ארוך. מול אנשים שהוא נסגר לידם (כמו משפחה), הייתי מתנהגת איתם בשיא הטבעיות ומנהלת שיחה רגילה – בלי להתנצל עליו או לדבר "עליו" בקול לידם. הייתי רק לוחשת לו ברוגע שהוא ממש לא חייב לדבר איתם או לתת חיבוק אם הוא לא רוצה, וזה בסדר גמור. ​היום הוא כמעט בן שלוש, ולאורך התקופה הזו ראיתי איך לאט לאט הוא מסיר מעצמו עוד ועוד מגננות. היום הוא הרבה פחות חושש ומסתגר, ופתאום הוא זה שיוזם, מציע ורוצה לעשות דברים שבעבר לא הייתי חולמת שיסכים להם. אולי זה הגיל והזמן שעשו את שלהם, ואולי זה קרה כי פשוט שחררתי לחלוטין את הניסיון לשנות את זה ונתתי לו להוביל בקצב שלו. שולחת לך המון כוחות!

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

עם הרישא אני מסכים, תרופות פסיכיאטריות בכל גיל ועוד יותר בגיל הרך, הן מוצא אחרון.

אם אפשר לטפל ולהביא הקלה בעזרת פסיכולוג, טיפול רגשי, קלינאית תקשורת, טיפול באומנות/רכיבה/שחייה וכיוצ''ב, אז כמובן שזה עדיף, כל עוד זה באמת מקדם את המטופל.

אבל כל ההמשך של דברייך, סותר לחלוטין את מה שאנחנו יודעים על פסיכיאטריה.

תרופות פסיכיאטריות לא ''לרוב מעמעמות רגש'', יש אינספור תרופות פסיכיאטריות שמטפלות במצבים שונים על ידי חומרים שונים שגורמים לתופעות שונות, ולא נכון להכליל שרובן מעמעמות את הרגש.

''רגש שלא מורגש הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות'' - לא נכון, זה אולי נשמע רומנטי ויפה אבל הסיבות העיקריות לבעיות נפשיות הן גורמים גנטיים, מבנה נוירולוגי, ויסות חושי וכיוצ''ב.

''נוחות שבניהול התנהגות'' - אף פסיכיאטר לא רושם תרופות כדי שיהיה נוח לסביבה, אלא רק כדי לשפר את חיי המטופל עצמו. לפעמים הורים חושבים ''המורה רוצה שהילד ייקח ריטלין רק בשביל שיהיה לה קל בשיעור'', והם לא מבינים שילד לא מווסת ולא מרוכז פוגע קודם כל בהתפתחות של עצמו (וכמובן בלי קשר, זה לא מקומו של איש חינוך להמליץ או לא להמליץ על טיפול תרופתי).

בקיצור אף פעם לא מביאים תרופה בשביל שקט תעשייתי אלא רק כדי שהמטופל יוכל לחיות בשלום עם עצמו ולהתפתח כמו שצריך.

''שלל תופעות לוואי'' - בשביל זה ממשיכים עם המעקב, מחליפים ומתקנים במידת הצורך. זה לא שיש תופעות לוואי שכיחות ובלתי הפיכות. ואת שוכחת שאם הגעת למצב שרופא רושם לך תרופה, אז הוא לוקח בחשבון את המצב הנוכחי ומבין שתופעות הלוואי פחות קשות מהמציאות הנוכחית (כמו שתופעות לוואי של מוקסיפן פחות קשות מדלקת הריאות שבה רוצים לטפל).

''תלות לאורך זמן'' - שוב, הכללה גסה שבכלל לא נכונה לכל מקרה, למשל רוב מוחלט של תרופות הקשב והריכוז לא ממכרות והגוף לא מפתח אליהן תלות.

בכיף שלך, לא רק כשאתה חייב

אקדים ואומר שמאז הקורס האחרון שלקחתי בכימיה של תרופות ילדתי 6 פעמים, אז אני לא הולכת להסתכן בויכוח על המנגנונים של כל התרופות הפסיכיאטריות איתך.. בשרשור בנוכחי דובר על חרדה. תרופות נוגדות דיכאון וחרדה בהחלט מעמעמות רגש, ודאי הנפוצות שבהן, וקהות רגשית מצויינת ברופן רשמי כאחת מתופעות הלוואי.

מאז אמצע המאה הקודמת, המהפכה הפסיכופרמקולוגית, השימוש בתרופות פסיכיאטריות השתלט על הפסיכיאטריה, ושיטות טיפול אחרות נזנחו. התרופות לא מתעניינות בשאלה מדוע המח "השתבש" אלא "מתקנות" את התהליך החסר ומפסיקות/מפחיתות סימפטומים.

צורת הבנה אחרת של הנפש והדפוסים שלה, שתופסת תאוצה בשנים האחרונות, רואה את המח כרשת עצומה של מעגלים חשמליים ("קונקטום") שעובדים יחד ובתיאום כדי לאפשר לאזורים שונים במח לבצע פעולות מנטליות, ובתפיסה הזאת שיבוש בפעילות של מעגלים - או במילים אחרות חיווט לא נכון - הוא הגורם לבעיות פסיכיאטריות, וכדי לפתור אותן צריך לחווט מחדש את האיזורים הרלוונטיים במח.

לגבי הגורמים לבעיות נפשיות, שכחת לציין גורמים סביבתיים כמו טראומה, התעללות/הזנחה בילדות, הפרעות נפשיות של ההורים, סטרס, בדידות ומשברי חיים.

לגבי הנוחות שבניהול התנהגות, גם למטופל עצמו יותר נח שההתנהגות שלו תחת שליטה. זה ממש לא רק טובת ההורים. ומנסיון גם כמורה וגם כאמא, היד קלה מאד מאד על ההדק.

אותו כנ"ל לגבי תופעות לוואי, אפילו אם מדובר על תופעות לוואי קלות - יכולה להגיד שאצלנו ילד שנטל ריטלין במשך חודשיים בלבד ונדפק לו התיאבון, נשאר עם בררנות כבר שנתיים מאז אותו ניסוי.

קהות רגשית, חוסר תיאבון ועוררות יתר בגיל שבו מתרחשת התפתחות מואצת זה בעיני תופעות לוואי לא פשוטות בכלל..

ושוב, אם דבר על קשב כי שם אני יכולה לדבר מנסיון אישי, היד קלה מאד על ההדק ורושמים תרופות כקו ראשון בלי לעשות שום התערבות אחרת למרות שיש כל כך הרבה מה לעשות. אבל כשלפסיכיאר עש מעט זמן, אפילו שעה, הוא לא יכול להתעמק מעבר לתסמינים.

לגבי דלקת גרון ואנטיביוטיקה, אם מגיעים למצב אקוטי זה מצב שכדאי להתמש בו בתרופות כמו אנטיביטיקה או תרופות פסיכיאטריות. אבל כמו שאנטיביוטיקה לא אדפטיבית ולא תמנע את ההדבקה הבאה, גם תרופות פסיכיאטריות לא מרפאות.

לפעמים תרופה פסיכיאטרית יכולה לאפשר התערבות פזיכולוגית או אחרת כמו שכתבה @מתיכון ועד מעון ואז כן יתכן שיפור אבל העבודה צריכה להיעשות.

שהטכנולוגיה הרפואית מדהימה, משנה חיים ומצילה חיים. תרופות ואמצעים אחרים משפרים את המצב שלנו בצורה שבעבר לא היה אפשר להעלות על הדעת. אני מעריצה של התחום.

עם זאת, כדאי לשים לב גם לחסרונות. לא תמיד היתרונות עולים על החסרונות (יתרונות וחסרונות זה גם דבר שנתון לפרשנות אישית), ולא תמיד שיקול הדעת של אנשי המקצוע לא מוטה ממגוון סיבות.

ספציפית מחלות נורולוגיות מאד מאד שונות ממחלות פיזיות. יש מאות מחלות/בעיות נורולוגיות מוכרות וככל הידוע לי, לאף אחת מהן אין תרופה כיום.

יש המון תרופות שמטפלות בסימפטומים, וזה המון, אבל אף אחת מהן לא מרפאת את המחלה. זה פרט מאד משמעותי, לא רק כי במצבים מסוימים אפשר לטפל בסימפטומים גם באמצעים אחרים (כמו ספורט שהוכח מחקרית כמועיל כמו תרופות פסיכיאטריות בסיטואציות מסוימות), אלא גם כי הגוף מתרגל והסימפטומים מחמירים והמינון צריך לגדול וזה מירוץ.

לפעמים אפשר לוותר על התרופות אחרי תקופה. לפעמים הן נצרכות למרות תופעות הלוואי הקשות שלהן ומשפרות את איכות החיים באופן שקשה לתאר.

אבל עד להציג את זה כאילו כולם כאלה מבינים ויודעים ורק רוצים את טובת המטופל (שמה זה אומר בכלל? הרי מטופלים שונים יראו את טובתם באופן שונה) הדרך ארוכה. כן, יש אנשי צוות בבתי ספר שממליצים על ריטלין כי הם לא מבינים כלום ושום דבר וחושבים שזה פתרון קסם. כמובן שבראש שלהם הם אומרים לעצמם שזה עבור הילד, אבל במציאות... בוא נגיד שלפני תקופה היה כאן שרשור ומישהי סיפרה שהמורה המליצה לה להעלות את מינון הריטלין של הילד. מעבר לכך שאסור למורה להמליץ דבר כזה, אותה ניקית חכמה שידעה שאין צורך אמרה למורה תודה על הערנות ושהמינון הוגבר, למרות שהוא לא. מאז היא קיבלה מהמורה המון שבחים על האכפתיות ואיך המינון החדש משנה את ההתנהגות שלו ממש לטובה. לפעמים הכל בראש גם אצל הצוות החינוכי. וגם אצל רופאים ופסיכיאטרים. אני אישית חוויתי את זה כשסבלתי מאד מאד מכאבים מסוימים במשך שנה וחצי, עברתי אצל רופא אחרי רופא ואף אחד לא מצא כלום. בסופו של דבר הגעתי למישהי שהתמחתה בסוג הספציפי של הכאבים שחוויתי והיא בדקה אותי מאד ברצינות ואחרי כמה פגישות ונסיונות שונים למציאת כיוון פסקה שהגוף שלי בריא לחלוטין וזה הכל נובע מחרדה, והיא ממליצה על תרופות נגד חרדה. לא התלהבתי להתחיל עם זה ישר והחלטתי ללכת למומחית נוספת. הגעתי אליה ואחרי שהיא הסבירה לי (בלי לבדוק אותי) שאין לי מושג מהחיים שלי לא לגבי מה זה כאבים ולא ממה הם נובעים, היא בדקה אותי פיזית ובתוך 3 שניות מתחילת הבדיקה מצאה את הגורם הפיזיולוגי שהיה מקור הכאבים. טיפול ממוקד של 3 שבועות העלים כאבים איומים שכמה מפתיע לא נבעו מחרדה. אבל בשני המקרים כאן, מישהו שהיה בא בגישה שלך כנראה היה נוטל תרופות/מינון מוגבר לפחות לתקופה ארוכה אם לא לשנים קדימה, בלי שום צורך.

כל אדם צריך לדעת שלתרופות פסיכאטריות יש תופעות לוואי קשות מאד, שסדרי העדיפויות של המטפלים בו לא בהכרח זהים לשלו, ושלפעמים עוד קצת מאמץ לחשוב על פתרון אחר יכול לפתור את הבעיה.

וכן, גם שלפעמים התרופות האלה עם כל חסרונותיהן, הן המוצא היחיד שיעזור לאדם לחיות חיים נורמליים.

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

ואני ראיתי טיפול מאוד מוצלח באילמות סלקטיבית באמצעות חשיפה הדרגתית אצל ילדה הת 3.

בהלה היא רגש ליבה, רגש ראשוני שמופעל ע"י האמיגדלה כתגובה לאיום מיידי ומעורר תגובת הישרדות בסיסית. תפקיד הבהלה הוא להניע לזהירות וכשהסכנה עוברת גם הבהלה מתפוגגת. אם התנועה הטבעית של זהירות לא מתאפשרת מכל מיני סיבות, המח עושה כל מיני טרנספורמציות לרגשות ליבה והם הופכים פחות מורגשים ואת מקומם תופסים רגשות שניוניים כמו חרדה-

חרדה היא תחושת דריכות וסכנה שלא מופיעה בתגובה לזיהוי של איום אלא ממחשבות - על דברים שעשויים לקרות למשל. לכן אי אפשר "לטפל" בה ע"י להוכיח לאדם שאין סכנה (אני אדליק את האור ותראי שאין פה שום מפלצת).

משמח ומעודד מה שכתבת על אילמות סלקטיבית. רוצה לפרט?

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶

וחרדה חברתית

והוא מטופל בצורה מופלאה.

דברי איתי בפרטי אם רלוונטי לך.

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

אבל לגיטימי שכל אחת מתחברת לסגנון אחר בעבודה.

אבל כן חשוב לי לכתוב כדי שהורים ידעו שלפחות בילק מהגנים יש מינה טןב, גם אם לא מיטבי

חלק מקבלים התערבות במרחב הגן, חלק בחדרים ככה שגם מרגישים את הגן ולא רק נכנסים לחדר לטפל.. אני גם משתפת את ההורים ומביאה להם תרגילים להמשך עבודה בבית

לא חסר, יש שפע של מרפ"ב וקלינאיות. השכר נוראי למי שעובדת בקופות, יכולה לשתף שליומיים עבודה של 8 שעות השכר יוצא 3000 וקצת בבורוטו.(וצריך להכניס לטיפולים בקצב אחד אחרי השני)

השכר בפרטי הרבה יותר שווה ושימי לב שעכשיו התחילו להקשות את התנאים על מנת להיות עצמאית שמקבלת החזרים דרך הקופה. זה כי הם חושבים שאולי ככה בנות יחזרו לעבוד בקהילה.

ולצערי גם במשרד החינוך יש לפעמים המון דרישות וקצת שעות. יש לי בגן עיכוב 12 ילדים ויש לי 10 שעות טיפוליות(שבסוף זה משהו כמו9 או 8.5 שעות באמת..) אז חלק מקבלים מענה בקבוצה, חלק בזוגות וחלק בזמן הארוחה אם שם הקושי או בזמן חצר או שולחנות בוקר וכו'.. אז לא תמיד זה המענה המיטבי באמת כמו לקחת אחד על אחד.

ולפותחת מזכירה שוב שאם בעלך עושה מילואים תנצלו את ה5 אלף לטיפולים אצל קלינאית מקבלים החזרים מהר*

בהצלחה

אולי זה תלוי איפה את גרה

מחוץ לירושלים ותל אביב וכדומה יש המון מחסור