בס''ד
הי יקרה,
שאלת: ''איך כל האימהות עושות את זה?''
אז... אני באופן אישי - לא עושה את זה.
לא מתוך אידיאל. דווקא ממש הייתי רוצה להיות כזאת שמצליחה לג'נגל עם הכל! יש לי הערצה גדולה לאימהות כאלה!
אז זה לא מתוך אידיאל אלא מתוך הפנמה שזה מה ש*אני* מסוגלת.
אני לוקחת הרבה עזרה, כמוך. היו שנים שזה היה בתשלום. כרגע זה בעיקר בדמות בעלי היקר.
יש זמנים של היום שאני יודעת שזה לא נכון שאני אהיה לבד על כולם (התארגנות בוקר; ומקלחות, ארוחת ערב והשכבה).
זה משהו שאני יכולה לנהל בצורה טובה פעם ב, אבל אם זה יום אחרי יום, אני לא עומדת בזה.
מה זה אומר? שכמוך, אין לי יותר סבלנות. הפיצול הזה בין כולם, בין הצרכים של כל אחד ואחד, בין הבכי, המריבות, הבקשות, הרצון שלי והצורך שלהם לתשומת לב אישית -- הפיצול הזה מתיש אותי ואני נהיית לחוצה ועצבנית וזה לא טוב לאף אחד.
בהתחלה הרגשתי ממש תחושת כישלון על זה שאני לא מסוגלת להיות לבד על כולם. ניסיתי להוכיח שאני כן מסוגלת, אבל ללא הצלחה בטווח הארוך.
הרגשתי שקפצתי גבוה מדי כשחשבתי שאני יכולה להביא את ''כל'' הילדים שלי (ארבעה, שיהיו בריאים) לעולם.
הרגשתי שאני ''חצי הורה'' (אני עובדת מעט אבל נמצאת בעיקר בבית), ובעלי מוכרח לפצות על התפקוד 'החלקי' שלי ולהיות ''הורה וחצי'' (גם מפרנס וגם להיות מעורב עד כדי כך בבית).
לא רק זה, אלא שגם את החלק שלי, ה''חצי'' הזה,
אני עושה טוב רק בתנאי שאני 'מתודלקת' היטב (הליכה וזמן אישי לעצמי על בסיס יומי)...
תחושות לא פשוטות, שגרמו לי (ולפעמים עדיין צצות לביקור) ללא מעט רגשי נחיתות.
עם הזמן, אני לומדת להסתכל על זה אחרת:
# אני מנסה להתחזק באמונה שככה ה' ברא אותי. עם גבולות מסוימים. עם צרכים מסוימים. עם רגישות מסוימת לעומס. ככה הוא ברא אותי כי ככה אני אמורה לעשות את השליחות שלי בעולם. כי ככה זה טוב.
# אני מנסה גם להתחזק באמונה שאם הקב''ה העניק לי את הילדים האלה, סימן שזה היה נכון שהם יהיו כאן איתנו. סימן שהוא חשב שהשילוב הזה בין אמא שזקוקה להרבה עזרה לבין קיום אותם הילדים - השילוב הזה הוא בסדר גמור, והוא אפילו טוב. אני מנסה לזכור שהשילוב הזה הוא פרי של יצירה אלוקית...
# אני מנסה לזכור שכרגע כולם קטנים, ושזה ידוע שאלו שנים מאתגרות. כשהם גדלים, מופיעים אמנם קשיים חדשים, אבל זה כבר לא סיטואציה של תינוק בוכה על הידיים בזמן שאת מפשיטה את האחים ומכניסה אותם למקלחת. אני כבר מתחילה לראות את זה עם שני הגדולים שלי, שמתחילים להיות יותר עצמאיים וגם לעזור פה ושם. זה כבר עולם אחר...
# אני מנסה להיות בהודיה (במקום לשקוע בתסכול) על כך שה' נותן לנו את המשאבים לקבל את העזרה לה אני זקוקה (עבודה גמישה אצל בעלי, העובדה שהוא מסוגל להיות על כולם ולהסתדר [לא כל האבות יכולים], יכולת כלכלית כשמדובר בעזרה בתשלום וכו')
# אני מנסה לשים את הפוקוס על כל הטוב שאני מביאה לבית שלנו. נכון, אני זקוקה להרבה תנאים על מנת לפרוח. אבל זה שווה. כי כשאני מקבלת אותם, אני ברוך ה' אמא טובה ורעייה טובה. לא מושלמת בכלל, אבל טובה ב''ה. אני מנסה לזכור שכשהצרכים שלי מסופקים, אני מוסיפה איכויות מיוחדות למשפחה שלנו. אני פנויה להבחין בדברים שאף אחד אחר לא שם לב אליהם. אני במצב שמאפשר יצירתיות ויזמות של כל מיני פרויקטים, העצמת של הילדים שלנו ושל הקשר הזוגי בינינו, עין טובה, הכלה, צחוקים, חיבוקים... (זה נשמע מדהים. היומיום שלנו הוא הרבה יותר יומיומי משתי השורות האחרונות. אבל במבט כולל 'מלמעלה' על תקופה ארוכה, רואים שב''ה האלמנטים האלה קיימים. ובתקופות שהייתי נתונה בתחושת הישרדות מתמדת, הם לא יכלו לבוא לידי ביטוי).
אני מאד מאמינה שיש הרבה מאד דרכים להיות אמא, ושלא הכל נמדד בהאם אנחנו מצליחות לעשות את הארוחות, המקלחות ואת ההשכבות לבד. אני בטוחה שהילדים שלך ושבעלך זכו בך. שנזכה לברכה ולהצלחה לרוב בע''ה!!! 💛
אבל הפעם זה דמעות מסוג אחר, על זה שיש מישהי שמבינה אותי כל כך, כתבת אותי מילה במילה. 
(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)
