לאידת.
אולי אמת יכולה להיות פשוטה. הלוואי.
אם זה היה קל לכך לאהוב.
לב
פועם ונפעם
נפעם וצוחק
צוחק ובוכה
צוחק ובוכה
וחי ונושם
לאידת.
אולי אמת יכולה להיות פשוטה. הלוואי.
אם זה היה קל לכך לאהוב.
לב
פועם ונפעם
נפעם וצוחק
צוחק ובוכה
צוחק ובוכה
וחי ונושם
אני זוכרת לאהוב
האהבה לא זוכרת אותי
לא צריך דבר רק מעט פשטות.
אני מפחדת לגדול.
כאילו עברתי כבר הכל.
הייתי על גג העולם לפני רגע. והנה ההתרסקות.
לפעמים גג העולם שלי הוא נמוך וקטן כשאני רואה גגות אחרים.
כמה אפשר למתוח בלי להתרחב מבפנים. כמה אפשר להרים את העיניים.
לאיזה עולם נצמח
או ננבול.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)