יש אנשים שיש להם מקום בעולם. מקום, פיסה של אדמה שהם עומדים או יושבים עליה ואומרים זה הבית שלי. זה המקום שלי. ראיתי היום איזה זושא עם עיניים שחורות גדולות ופאות בלונדיניות מסולסלות מקפיץ בלון ומנחית אותו מעבר לגדר ואומר לו, כאן זה הבית שלך, טוב?
טוב.
לדעת מה אני. אני כאן. אני בהוויה. אני רוצה להחליט על החיים שלי, אני מחליטה על החיים שלי. הכל משמיים, והשמיים בתוך הלב שלי.
והבית בתוך השמיים שבתוך הלב. יש לי בית בתוכי. ויש בי אותי, שלפעמים הולכת לאיבוד, ולפעמים עושה טעויות והולכת רחוק מדי.
"כל מיחוש ולא מיחוש הראש" מיחוש בא מחולשה וחולשה באה כשהתפיסות מתרופפות. כשמה שאני תמיד הייתי פתאום לא כל כך ברור. מה את.
כשהתפיסות מתרופפות, יש בחינה של איבוד. ויש אבידות. ויש מקומות של איבוד.
לי לא כואב הראש.
אני מחפשת מקום של אבידות. לשים אותי שם קצת.
מותר ללכת לאיבוד, מותר לשלוח חלקים ממני לאיבוד. העיקר לזכור שיש לאן לחזור ושצריך לחזור.
טעויות תמיד עושים, כאבים באים והולכים. אהבה תמיד נשארת אהבה.
מילים תמיד נשארות חזקות ומרטיטות ובונות עולם. (או מחריבות)
אני רוצה להיות רעיה ראויה. אני רוצה לקבל טוב אינסופי.
אני חוזרת לי לאיטי מאיבודים ישנים.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר