לפני הלידה, דיברנו על הרצון להניק אבל בדיעבד לא באמת ידעתי מה זה.
אחרי הלידה, הטראומטית מאוד, ממש לא ידעתי מה לעשות.
באה יועצת הנקה בבית חולים וניסינו, לא הלך לי, כאב, בטח כמו כולן קשה, היא אמרה שיש לי פיטמה שקועה והביאה לי אחר כך (בכאב רב שלנו) מטרנה בבקבוק.
כשחזרנו הביתה, קנינו קופסא של מטרנה, לא נערכתי בכלל למצב כזה. ובעלי קנה לי פטמות סיליקון.
ניסיתי, היה קשה, במיוחד שהיא היתה רעבה, כי כמובן שלא מיד יצא חלב, והיא בכתה וצרחה, היה לה גם צהבת יילודים, ואני חסרת כוחות...
במהלך השבוע, בעלי קנה לי גם משאבה, השקיע, של avent (וזה היה סכום נכבד של כמעט 600₪).
התחלתי, כאב, לאט לאט ראיתי שיוצא חלב, החזה התנפח ממש ואפילו כאב, ניסיתי כל יום לפחות לשאוב מנה אחת של אוכל, כי זה פשוט היה קשה לשבת ככה שעה עם כל העייפות והקושי. ולהניק היה קשה.
אחרי זמן מה, איכשהוא הצלחתי להניק עם הפטמה, ואפילו להוריד באמצע את הפטמת סיליקון והיא הצליחה גם בלי.
אבל מה? החודש אחרי הלידה, היה ממש קשה בשבילי, חוסר בשלום בית רציני מאוד, לא דיברנו כמעט כל החודש.
אני בדיכאון ממש, גמורה מעייפות, לא אוכלת כמו שצריך, ממש בחרדות מהלידה שהיתה, הגוף כואב ועוד מחלים, שומרים נידה גם, אז ישנתי איתה בחדר שלה...
היה פשוט קשה!
ואחרי חודשיים, בלי לשים לב שהזמן עובר, פשוט הפסקתי לגמרי לשאוב או לנסות להניק.
כבר חודש ככה, בעלי כל יום אומר לי על זה, הוא רצה ממש שאני אניק, דאג לבריאות שלה, היא גם לא מחוסנת דרך אגב...
לפעמים נפלט לו שהוא מתבאס שהוא השקיע על זה כסף
מידי פעם הערות של אנשים ושאלות - את מניקה? חבל, זה הכי טוב וחשוב מאוד, תאכלי בריא שיהיה לך חלב... וכו וכו
אני כבר חסרת סבלנות, עונה בעצבים על זה לבעלי. ממש משתדלת.
וזה יושב לי בראש, שהמשאבה פשוט יושבת לה לא בשימוש, ושבסוף אני משתמשת במטרנה, ואני רואה נשים שמניקות ומתבאסת...
לא מצליחה להבין אם זו עצלנות שלי, חוסר חשק, בעיה פסיכולוגית... ממש קשה לי לעשות את זה
לא יודעת מה לעשות 😣




(אבל האמת שחלקם בררניים עד כדי כך שגם לא אוהבים את זה...)