אז חזרנו. אחרי כמה ימים של חופש ושיחורור אנחנו שוב כאן. ביאוש המטורף הזה שקורים לו חיים. במיטה הזאת שפשוט לא רוצים לצאת ממנה. בזומים האלו שאין כח להיכנס אליהם. ולמטלות שאין כח לעשות..
חוזרים לקומונרית שחופרת וצריך לסנן אותה, ולמדשית שלא מסתדר איתה דברים, וככה זה. חיים מייאשים, של אחת שחיה, (יותר נכון מתה) דיכאון.

 

אני כל כך גאה בעצמי. אני לא מאמינה שהגעתי לזה. 

למה אני חוזרת לשם, למה לעזאזל?

אינלי כח יותר לעזאזלל
שונאת את התחושות האלו..

מפגרת כפשוטו

באלי לדעת לכתוב יפה.  

אעלק אמנית. 

העולם הזה ככ מחורבן

קשה לי ככ