אני יודעת שאני לא אמורה לכתוב פה אבל זה מידי לי.
(וגם,למה כל כך קשה.למה לה קשה ולה קשה ולי קשה?די,לא רוצה כואב יותר)
(ושאני קצת שמחה שימחה של ניצחון שהנה,יום עבר והראתי לגוף שלי שניצחתי אותו ושהוא יודע להסתדר מצויין בלי אוכל.
מה עם מחר?הלוואי ואצליח לא אכול.אוי כמה נרקיסיסטית אני.)
וגיליתי שאני רוצה לכתוב לו וזה פשוט מבאס כי למה לכתוב ולמה להקשיב ליצר.
ותודה שאני לא כותבת ותודה שהוא לא מחובר.
ומתוסכל לי ששוב אני צריכה לחפש את האנשים הנכונים שיעזרו לי להמשיך לחיות בסביר ואולי אפילו בטוב..כן.אני רוצה.
ובאלי ברביעי להתפרק איתה קצת למרות שזה יצר ואין בזה שום כלום אבל לך תסביר יצר..הלוואי והמלחמה איתו לא תהייה קשה.
ואני בקושי מתקשרת עם אנשים מרוב לימודים.
אבא בוודאות מבין שקורים לי דברים ואני מסתירה.נו מילא,זה לא חדש.
ואני לא מצליחה לצאת מהחדר ואני רוצה משהו טעים לאכול ולהצליח לאכול אותו ובכלל,באלי להרגיש בסדר עם עצמי כבר
(מחילה מעצמי שכתבתי)

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת