שמחה היא פנימית, נובעת ממקום פנימי ונמצאת תמיד בעולם.

לא צריך סיבה לשמוח יותר מהעובדה שאני יהודי שגר בארץ ישראל, שה' אוהב אותי, ושאני חי בעולם היפה הזה (גם רוחני וגם פיזי)

אושר הוא יותר חיצוני ותלוי בדברים שקורים מסביב.

האושר מגיע ממשהו שקורה שקשור אלי.

אין לי ביסוס.. סתם ככה אני חושבת.

אני חושב שזה די מבוסס בשימוש הרווח בשפה. 

ואושר זה משהו תמידי ויותר פנימי.

חשבתי להגדיר אושר כשמחה בתוספת תחושה של ״רוממות רוח״ או היי בלעז. 

לפי הגדרה זו על פניו נראה שהתשובה לשאלה הראשונה שלך היא כן. ההפך של אושר הוא דכאון. עצב בתוספת שברון רוח. ״חוסר היי״. 

והתשובה לשאלה השנייה שלך היא לא. מי שהוא מאושר הוא בפרט שמח ולכן לא יכול להיות עצוב במקביל (אבל מי שהוא שמח הוא לא בהכרח גם מאושר. נניח אדם שהמצב הכלכלי שלו על הפנים אבל באופי שלו הוא ״שמח בחלקו״. האם הוא גם מאושר ?). 

למה אי אפשר להיות מאושר ל10 דקות ואחכ לא ? תחשוב על אדם שאראלה התקשרה אליו וכעבור 10 דקות מודיעה לו שחייגה אליו בטעות. 

לפי ההלכה אדם שמקבל ירושה צריך לברך שהחיינו. הרי לנו סיטואציה שעצב ושמחה משמשים בערבוביא. 

ההיפך מאושר זה מרמור לדעתי, יש אנשים שמסתכלים על דברים מהמבט יותר מאושר ויש שמסתכלים ממבט יותר ממורמר.

ההיפך משמחה זה עצב, אני חושב שגם אדם מאושר יכול להיות עצוב לפעמים וגם אדם ממורמר יכול להיות שמח.

אדם מאושר הוא אדם שבאופי שלו רואה את הכוס המלאה, לא מחפש את הרע, לא מחפש על מה להיות ממורמר, זה דברים שנובעים מסיפוק בנפש, ולכן האדם מאושר.

אבל הגיוני שכשקורה לו משהו רע זה מעציב אותו, זה פשוט לא משתלט עליו כי הוא לוקח את זה בפרופורציות, גם אצל אדם לא מאושר יכול להיות דברים שמשמחים אותו, אבל זה לא עושה אותו באמת לאדם שמח כי כשנגמרת השמחה הראשונית הוא לא נשאר עם זה.

שמחה - פיק של הרגשת רוממות רוח לכמה שעות/ימים, בקשר להתרחשות או מועד מסוים.

אושר - תחושה יציבה של מצב כללי טוב, לאו דווקא בגלל סיבה מסוימת אלא כמכלול.

אבל מסכים שיש הרבה פעמים שהשפה מתפרשת כמוך. כמו למשל כשאומרים ״הם נראים מאושרים ביחד״ ועוד

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל