בגדול כמו שכתבתי גם בשרשור של חגה,
לםני בערך 4 חודשים הפסקנו מניעה כי חשבנו שבגדול אני כבר די מוכנה, אבל לא היינו לחוצים על זה.
אחרי בכך חודש חודשיים גם הרצון הגיע חזק יותר והתחלנו לנסות יותר.
בנתיים לא מצליח.
עכדיו אני במחזור.
ופתאום עולה לי שאלה האם אני מוכנה בכלל.
אז השאלה שלי היא לא שתעזרו לי לחשוב אם אני מוכנה,
אלא אני רוצה לנסות טיפה לשתף אתכן מה קורה אצלי ורק תגידו לי אם נשמע סביר או קיצוני..
בת שנתיים וחצי ובן שנה.
בת השנתיים בזמן האחרון למדה להרביץ ולא להסכים לכל מה שאומרים לה.
עכשיו, כמעט כל פעם שהיא מתחילה להרביץ לי, וזה גם תוך כדי משהו אחר (למשל התלבשות אחרי מקלחת או אחרי שירותים) אני מרגישה שממש ממש קשה ולא מצליחה 'לשלוט' באירוע.
הרבה פעמים אני מרימה עליה קצת את הקול, אומרת לה שאמא כועסת וכל מיני כאלה.
למרות שבאלי ממש להחטיף לה באותו רגע, אני לא באמת מחטיפה לה, אבל בעיני גם עצם זה שיש לי 'רצון' כזה, זה בעייתי, לא?
ובכלל, האם הגיוני שכמעט כל יום בעצם אני באיזשהו שלב כועסת עליה?
זה תקין?
סביר?
מרגישה אמא גרועה ושלא יודעת לטפל בבת שלה.
ובן השנה מסכן, מוזמנת כזה.
מרגישה שלא נותנת לו צומי אישי בכלל.
אז האם לדעתכם זה מצב סביר שיקרה לכל אחת? או לפחות להרבה, כי יש כאלה מושלמות.
או שלדעתכן זה סימן שאני צריכה עוד להתבשל ולקחת זמן?
ופתאום קלטתי מה שכתבתי גם על הקטן ותכלס עד עכשיו לא חשבתי על זה.
אז מוסיפה עוד שאלה-
כמה זה היה שיקול בשבילכם להיכנס להיריון אם מרגישים שלא נותנים מספיק צומי לקטן כי הגדולה בשלב קשה שדורש הרבה?
וגם כי תכלס איתה אני יושבת ומקריאה לה סיפורים, מדברת איתה, ואיתו מה? מדי פעם מנסה לשתף אותו בסיפור, אבל הוא לא באמת מתעניין.. הוא פשוט משחק לידינו.
מקווה שהצלחתי להעביר את השאלות בצורה נכונה
וזה עובר אם את יודעת להכיל ולהיות אסרטיבית גם יחד. וטבעי לכעוס עליה לפעמים...

