בדיוק העליתי שרשור על זה...

היה לי דכאון בהריון השני והלוסטרל ממש נתן לי קביים ועזר לי לצאת ממנו. זה לא קסם אבל מאפשר לזה לקרות עם עבודה קשה במקביל.

התחלתי לקחת שוב בימים האחרונים, מקווה שיעזור שוב...

בדרכ לSSRI יש תופעת לוואי של תאבון מוגבר

שזה לא דיכאון שמתפרץ ואז אני יכולה לנחם את עצמי שאחרי תקופה של תרופות וטיפול נפשי במקביל אז רגיל מהתרופה.

אצלי זה עצבות די כל חיי תקופות לפה ולשם עם עליות וירידות אבל בגדול זה מלווה תמיד .

ולכן לא יכולה לנחם את עצמי שזה רק לתקופה.

ולקחת תרופה מעכשיו לכל החיים מאוד מאוד מפחיד אותי. אוף

לעצמי.

כתוב בעלון בין שאר הדברים המפחידים שאחד ל100

איש התפתח אצלם גידול.

פחד אלוהים.

אוף אוף אוף.

כל כך רוצה וכל כך מפחדת.

תלוי במיקום שלו ובאם סרטני.

דווקא האמת שקראתי את העלון של אקמול..

התופעות לוואי היחידות שלו הן או במינון יתר או נדירות מאוד (אלרגיה)

שום דבר מפחיד מעבר לזה. 

את יודעת כמה סוגי טיפולים יש שמנסים לברר שורש של בעיה מסוימת ולפתור אותה? המון

קשה לי להאמין שאדם חי לנצח עם עצבות וצריך להיות תלותי בתרופה... 

השינוי הוא איטי מאוד ותמיד יש תקופות של ירידה ותקופות של עלייה. הלוואי באמת שזה פשוט יכול מתי שהוא להיפתר בלי תרופות.

לא יודעת למה אני סקפטית לגבי זה

כבר חשוף לי מידי להגיב גם לזה

אבל יש לי מה להגיד לך..

(מה שכן, אני אשכח באיזו הודעה מדובר..כי אני ממש עמוסה עכשיו.. אז מציעה לך להעתיק לי לפרטי עם הטקסט של ההודעה ושאמרתי שיש לי מה להגיד)

❤️‍🩹

אם זה באמת ישפיע עלייך. וואו. גאולה. באמת. (זה ממש לא פותר את כל הבעיות בחיים, אבל זה עוזר להתייצב, רגשות פרופורציונאליים לסיטואציה, מצב יציב שבו תוכלי לעשות התקדמות אישית בתחומים שחשובים לך, גם רגשית וגם פרקטית)

לא רוצה לדכא אבל לפעמים זה לא עובד…

תופעות לוואי לא מלחיצות אותי במיוחד, לרוב הן מופיעות בשבועות הראשונים של הטיפול ואז מחליפים ושלום. 

לקחתי לוסטרל פעמיים, כל פעם לתקופה של שנה בערך, בשילוב טיפול רגשי, הרים אותי חזרה לקרקע.

זה לא פותר כלום. באמת.

אבל זה מפזר קצת את הערפל ומאפשר להתמודד ולעבוד כדי לצאת מהבור. ככה אני הרגשתי לפחות.

הדרך לצאת מזה, זה להבין שזה כואב, ומותר לכאוב

זה כואב לא כי הוא רע או התכוון לרע, אלא כי זה נגע בנו בנקודה כאובה מול עצמנו.

ככל שפחות נלחמים בכאב, ולומדים להקשיב לו ולחמול ולאהוב את עצמנו גם במקומות החלשים, לא רק שתצאי מזה, אלא תצאי מזה מחוזקת בע"ה. 

למה לדעתך זה טוב "לשמוע על חולשה"?

(נשמע על פניו מיותר)

זה קשור אליו ופוגע בו? זה ממקום שהוא מרחם עליך שאת חלשה ורוצה לעזור? ביקשת ממנו לחוות דעה בנושא או שזה שלך פרטי?

חסר קצת פרטים בשביל להבין...

לגבי ההשערה שלך על התקופה לפני החתונה, חוץ מבמשפט הזה לא תיארת שום מתח או מאבק סביב מה שהוא רוצה ממך

את מתארת יותר שכחה, חוסר תשומת לב, אז זה לא נשמע ממש קשור...לא?

אולי אם תפרטי מה הדברים שהוא מצפה לקבל ממך, האם זה דברים שלאנשים אחרים את מסוגלת לתת, אולי זה דברים שנראים לך מקטינים/עושים אותו לא גבר או אותך לא אישה...אבל קשה לנסות להבין בלי שתפרטי קצת, אם תירצי כמובן

אני בטוחה שתמצאי את הדרך, ממש מורגש איך כל הלב שלך רוצה למצוא אותה.

נראה לי שכל דבר בנםרד לא נשמע דרמטי כי זה גם באמת לא דרמטי, גם מבחינתו, יותר קורה בשבועות ספציפיים שמצטברים דברים כאלו.. אבל גם דברים כמו צרכים סביב מטלות הבית, נגיד מעיל של העבןדה שביקש שאכבס לו ולא עשיתי את זה, היה צריך להסתובב בעבודה בלי מעיל )סוג של מדים(.. וברור שכואב לי הלב על זה, אבל בסוף פישלתי שם, אין סיכוי שהוא היה נותן שיקרה לי ההפך.. אז גם דברים סביב זה, שבתקופות שעמוס מאוד סביב לימודיפ ועבודה נשארות לו מטלות של הבית שהן של שנינו כזה ואני לא מצליחה לקלוט מספיק בזמן שזה שאני לא עושה אומר שהוא יעשה וזה ממש על חשבון הזמן למידה שלו )שלגמרי חשוב לשנינו(.. להקדיש זמן לביחד שלנו כשחוזר ממילואים..

ובאמת מדי פעם סביב זמנים שאנחנו עם אחרים- נניח שבת משפחתית עם הצד שלי או זמן עם כמה זוגות של חברות שלי עם הבעלים.. שאני לא רואה אותו ומתייחסת אליו שם.

סובב סביב כל מיני ענייניפ וחוזר לתחושה שלו שאני לא רואה אותו, כשבאמת חשוב לי להגיד שברוב המקרים אני לגמרי מסכימה עם הדןגמאות שנותן ומצטערת עליהן. לא מרגישה שהוא קטנוני... אם מדי פעם יש משהו קונקרטי שאני מרגישה שלא מוצדק אנחנו מדברים עליו, אבל לרוב באמת לא שמה לב לדברים האלו בזמן ורק מתחרטת עליהם אחר כך כשמציף...

מרגיש לי שהציפיות שלו ממש מוגזמות, את מתארת שכחה טבעית, אנושית ורגילה שלך

והוא לוקח את זה למקום שלא אכפת לך ממנו.

זה ממש מתיש לחיות ככה בדריכות... שכל מעידה או שכחה שלך לוקחת אותו למקום של חוסר התחשבות 

או חוסר מחשבה עליו

כל מה שתארת פה כל כך טבעי ונורמלי. אולי פשוט לשקף לו שאין לזה שום קשה לחוסר אהבה או חוסר אכפתיות.

זה אנושי לשכוח, גם הורים שוכחים לפעמים למרות שבודאי אוהבים את הילדים ללא גבול.

כיבוס המעיל - למה מלכתחילה הוא ביקש ממך ולא כיבס בעצמו?

ואת סתם שכחת מהבקשה? אם כן, כנראה זה מה שגרם לו לכעוס.

נניח שלכאורה כאן היה משהו לא בסדר.  

אבל משאר התיאורים שלך מקבלים רושם לא טוב עליו.  רושם של בחור ילדותי ומפונק ומאוד קטנוני.  

מה זה הדבר הזה לצפות ליחס ממך אליו כאשר אתם נפגשים עם חבורה- כמו קרובי משפחה,  או עם זוגות של חברות שלך?

זה אנושי. מאמינה שהיא עושה הרבה בשבילו, אבל אולי הוא בוחר להאיר את מה ששוכחת

ועל הדרך לעורר בה קצת נקיפות מצפון.

אולי זאת התרשמות שגויה שלי, אבל זאת ההתרשמות ממה שתארת

מבינה מה אתן אומרות ואיך זה נשמע מהצד, אבל יכולה להגיד שבתוך הסיטואציה כן מבינה למה מרגיש שאני פחות רואה אותו.

דווקא מתפלאת לגבי מה שכתבתן על זמן עם אחרים- לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלו ששבת שלמה עם אנשים אחרים )בעיקר שזו המשפחה שלי) אני הרבה יותר מסתובבת בין שיחות עם אחרים ולא ככ נמצאת איתו ושמה לב שנוח לו..

בכל אופן כמו שכתבתי, כשיש דברים קונקרטיים שאני מרגישה שיש איזה חוסר הלימה בין הציפיות שלו למה שמתאפשר, אני משקפת.. אבל בסך הכללי במצטבר בעיקר מתבאסת על עצמי שבכנות אני הרבה פחות שמה לב אליו, לרצונות ולצרכים שלו ממה שקורה ההפך (זא בדאגה שלו אלי) וממה שנראה לי נכון כשאוהבים ודואגים.. הוא מתאר תחושה של טעינה והתמלאות מלעשות בשבילי. ונראה לי שאולי באמת כמו שכתבתי וגם מישהי מכן, ההתשה הזאת של החשש לפספס גורמת לי להיות בדריכות ולא להנות ולהתרגש מנתינה מהלב שבאה טבעי..

באותו אופן וגם לא צריך להיות ככה...

וזה ממש טבעי שיש מצבים כאלו ובעה תמצאו את הדרך שלכם אחד לשניה מתוך הבנה למקום ולצורך אחד של השני...  

שלכל אחד יש פצע בסיסי וכואב מאוד כבר מהילדות, אמונות כמו אני לא טוב מספיק, יש לי ערך רק אם אני נותן לאחרים, אף אחד לא אוהב אותי וכו'... ואז יכולים להגיב בפיצוץ על מעשים ואמירות תמימים כי הם נוגעים לנו בפצע.

אז ממש נשמע לי שזה יכול להיות הסיפור פה, שהוא לוקח שכחות תמימות שלך כחוסר אהבה...

אני חושבת שכדאי לדבר על זה, להבהיר שאת עושה מאמצים בשבילו קורה ששוכחים או לא שמים לב, את אנושית ואת לגמרי עדיין אוהבת אותו.

כן כדאי אם הוא מבקש משהו, כמו תשימי לב אליו יותר כשאתם עם עוד אנשים להשתדל לעשות אותו. אבל אם שכחת/ לא יצא, הכל בסדר ולא צריך להיות עם מצפון. זה שלו.

וגם להתכונן לזה מראש לקראת הלידה בעז''ה, שאחרי הלידה את תהיי עסוקה מאוד עם הבייבי ואוטומטית קצת פחות איתו כי יהיה לך פחות זמן ופניות. אז גם להחליט מראש איך כן ממלאים את הזמן הזה של הביחד והתשומת לב, וגם לדבר על זה שדברים הולכים להיראות אחרת וזה בסדר, ככה זה כשהופכים למשפחה.

שזה קצת לוקח זמן לקלוט את זה ולהצליח לא לשכוח או לזכור להתייחס בצורה שהשני אוהב ולעשות את זה באופן טבעי. אתם עדיין בהתחלה וזה הגיוני.

לוקח זמן בהתחלה להתרגל לרצונות והרגלים של השני ולתת לשני מה שהוא זקוק לו.

אל תתייאשי, דברי איתו שאת מאד רוצה לתת לו את תשומת הלב שלך ושאת באמת באמת אוהבת אותו וזה רק עניין של זמן.

עד לא מזמן הייתם רווקים ולא מחויבים לאף אחד באמת. עכשיו זה שינוי גדול שמצריך זמן להתרגל אליו ולעשות אותו נכון.

בהצלחה ממש

קודם כל נשמע מהפירוט שהבעיה היא לא שאת חסומה אליו.

את אנושית, ואת לפעמים שוכחת או עמוסה, ולפעמים עם המשפחה פחות מתייחסת ממה שהיה נכון או שהוא היה רוצה.

זה לא נעים, זה יכול גם להכאיב אבל לענ"ד נראה שיש פה דינמיקה קצת בעייתית;

פגיעות מאד גדולה שלו, שהוא מביא לקשר משלל עניינים. פגיעות כזאת לרוב מגיעה ממשקעים עמוקים וקודמים מילדות, ונשמע שלא יזיק לו בכלל איזה טיפול טוב.

לצד זה לקיחת אחריות שלך על המצב הרגשי שלו והרבה האשמה עצמית, כאשר מדובר במשהו שגבר בוגר מסוגל להתמודד איתו גם אם הוא פגוע וגם אם זה לא כיפי לו.

אני מוסיפה שנשמע שהדינמיקה הזוגית פה לא בריאה, וכדאי ממש למצוא את הדרך להבריא אותה.

א. לאפשר לו להיות במקום גברי שנותן לך בטחון, חזק ויציב ולא כל הזמן מביא את הפגיעות שלו אלייך ומצפה ממך למענה רגשי. זה דבר שיכול לקרות הן באמצעות טיפוח או תהליך שלו, והן באמצעות תהליך שלך שאפרט בסעיף ב, יחד עם אמון שהוא גבר, שהוא חזק, שהוא מסוגל להתמודד. כמובן לא צריך להתעלם מדבריח שמפריעים לו, אבל גם לסמוך עליו שהוא מסוגל להתמודד. להתנצל באופן אמיתי אבל לא לקחת עלייך את האחריות ליציבות ולשלומו הרגשי. הוא מסוגל להתמודד, והתגובה שלך באיזה מקום מזינה את הכניסה שלו למקום קצת קורבני, כמובן בלי כל כוונה רעה מאף צד.

ב. לאפשר לך להיות במקום נשי. לא להיות אמא שלו, לא להיות המבוגר האחראי שצריך לדאוג לו, אלא להיות בעמדה נשית, להשען עליו, להרשות לעצמך להיות חלשה, חסרה, לא מושלמת.

ולדעת שזה בסדר. יש לך על מי להשען, יש מי שדואג לך ולא הכל עלייך. במקביל לעבד את המקום שבו את מרגישה אחריות כלפיו, ולאפשר לעצמך להביא את הפגיעות שלך לקשר, במקום להיות במקום האשם כל הזמן.

ללמוד לבנות בך בטחון. את טובה, את ראויה, את בסדר. לשכוח משהו זה אנושי. זה לא הופך אותך חלילה לחסומה ופגומה. לדעת להיות אהובה גם כשאת טועה ולא מושלמת. זאת תנועה שמתחילה מעבודה עצמית שלך ובע"ה תתפשט גם לסביבה.

חיבוק.

בתור מישהי שממש מזהה את עצמה בתיאורים פה משנות הנישואים הראשונות שלנו, ממש מסכימה עם כל מילה. גם בעלי היה כזה פגיע ותמיד בשיחות זה הגיע למשקעים שלו ממערכות יחסים אחרות במשפחה ומסגרות שונות, שהוא השליך את הקושי בהן על ההתנהלות שלי, ואני מלאת רגשי אשמה לקחתי את הכל על עצמי..

זה באמת עבודה לצאת משם. 

מין הרגשה של ריחוף וחולשה

אל תקחי בפה

שימי בנרתיק

ככה לא היו לי תופעות בכלל

ולקחתי 4 ביום

האופציה היחידה להמשיך אצלה זה לעבור תקופת צינון ואינלי מושג כמה היא לוקחת בפרטי.

ואם אעבור למטפלת אחרת אז היא תדבר איתה ותגשר בין הטיפולים

באופן מיידי הייתי אולי פונה לקופה, אני חושבת שלעיתים ניתן להאריך זכרות אם יש צורך ואולי זה הכי טוב אם הטיפול שקיבלת הועיל לך.  או לבדוק מה יכולים לעזור לך נשמע מוזר שמפסיקים טיפול לבן אדם ואין מענה אחר. בד"כ יש עובדת סוציאלית שאמורה לעזור במקרים האלה

אם לא הולך - אולי לפנות לעמותת חיים של טובה שעוזרת בסבסוד .

בנוסף יש מרפאות שעוסקות בדיכאון בהריון/אחרי לידה יודעת על מרפאת חווה בתל השומר ואולי יש נוספות .

לטווח הארוך- נשמע שאתם חיים בבדידות וללא קהילה תומכת ובנוסף רחוקים מהמשפחה ?

אז אולי שווה לשקול שינוי. כדי שיהיה לכן לפחות אחד מאלה ... מאוד מאוד חשוב. קהילה עוזרת בדיוק במצבים האלה.. 

בעקרון זה המקסימום. המטפלת מנסה לשכנע אותם...

נכנסתי למעקב במרפאות הילה של הדסה עין כרם בעקבות ההמלצה של הרופאת נשים אבל צריך להגיע אליהם פיזית.

יש לנו קהילה מהממת ויש לי פה גם חברות טובות. אבל לא מרגישה בנוח לספר בזמן אמת... הרבה יודעות שבעבר היו לי דיכאונות. חורף אז בקושי יוצאים מהבית.

גם אף אחת לא יודעת על ההריון עדיין והחברה הכי טובה בדיוק עברה דירה לשכונה רחוקה יותר ובעלה התחיל מילואים אז לא חסר לה בעצמה...