עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך כ"ב בכסלו תשפ"א 19:29
מרגישה לא בנוח לרשום דווקא בפורןם הזה דווקא מהסיפןר הכואב שלי שלא אופטימי במיוחד אבל זקוקה לפרןק את הלב...שבועיים ויום מאז הפרידה מהקטנה שלי.(לידה שקטה בחודש נושק ל6, היריון ראשון דרך טיפולים לאחר שנתיים המתנה).
העולם ממשיך כהרגלו, אנשים בחוץ מחייכים, כןלם בעיסוקים והכאב נשאר עמוק בפנים.
אז כן, קמתי על הרגליים, לקחתי עוד שבוע חופש מהעבודה בשביל עצמי ללמוד איך להיות יותר סבלנית ומכילה כלפי הסביבה ואז אני אחזור לכל הטירןף, לעומס, לעובדים שלי ולהעמדת הפנים של הכל בסדר.
לקום בבוקר ולהגיד בוקר טוב עם חיוך שבפנים הלב שבור.
שהייתי אמורה להיות עכשיו בחודש נושק ל7 אבל במקום זה מאחלת לכןלן מזל טוב על ההיריון שלהן.
זה המסע שלי, זאת הדרך שלי, וזה הקושי שבורא עולם החליט שנכון עבורי אז או שאבחר להתייאש ולהרים ידיים או לחבק את המצב ולהרים את הראש.
לא קל, התמודדות נפשית קשה ביותר.
מנסה להכין את עצמי נפשית לטיפולים, שוב לחזור למזרקים, לבדיקות כל יומיים, לשטפי דם ובתקוןה שהמטרה תגיע כמה שיותר מהר.
איך נאמר לי? החיים יותר חזקים מהמוות.
אני נלחמת כל יום להיות בסדר ומחייכת ומכילה יותר כלפי המשפחה שלי, כלפי בעלי שזקוק לי, זקוק לאישה השמחה שלו ושכואב לו לראות אותה בוכה זה מרסק אותו.
אז החלטתי לעמוד על 2 הרגליים בשבילם, בשבילו כמה שאני יכולה ובפנים לזכור אותה ולתת לה את המקום שלה.
אני מתגעגעת אליה מאוד, אני מתגעגעת להיות בהיריון, כואב לי בנפש ואני מודה שאני עוד לא מצליחה לחזור להתפלל ולקרוא תהילים... אבל אני מקווה ששם למעלה מבינים שאני מנסה להתמודד בדרך שלי ולא להרים ידיים.
מקווה ששם למעלה הוא רואה כמה נלחמתי עליה ולא וויתרתי לרגע, לא חשבתי לשניה לעצור את ההיריון גם בתחילת הדרך שהרופאים לא נתנו סיכוי- בחרתי להמשיך להאמין בו. הוא אומנם הציב אותי בדרך הכי הכי קשה שאני זו שמפסיקה את פעימות הלב שלה וזה הדבר שהכי כואב לי בעולם, אבל בורא עולם החליט שאני אעמוד דווקא במבחן הזה, במבחןהכי קשה מנשוא ואין לי אלא לאחוז בכך שעשיתי את הדבר הנכון.
אני בוחרת להילחם בחיים, ואני יודעת ורוצה להאמין שבסוף האור יגיע אליי.
💔
