יש אנשים שמתעצבנים עלי, טוענים שאני פסימי, שאני מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. שאני צועק דברים שלא אמורים להשמע... עוד הם אומרים שזה ממש לא הוגן שאני יושב ומתלונן ולא עושה כלום, במקום לנסות לגייס מדריכים, וכד'...
מעניין מה אותם האנשים היו אומרים אם באמת לא הייתי עושה כך, והם היו מתעוררים בוקר אחד לשמע הידיעה שתנועת הנוער אריאל קרסה, וחלקה יבלע בתוך תנועת הנוער עזרא, והשאר יתקיימו כסניפים עצמאיים. נכון, לא נעים לשמוע דברים קודרים, הרבה יותר נעים לשקוע בתוך חלומות שהתנועה מתקדמת, וסניפים נפתחים (בערך אותה כמות שנפתחת נסגרת, אז שזה לא כ"כ התקדמות). נמאס לי שמסתכלים עלי בתור אחד שאוהב להתלונן כל הזמן, וחושבים שכיף לי שהתנועה נראית ככה. אתם מוזמנים לשאול את החניכים שלי יצ"ו, אתם מוזמנים לשאול את רפאל זוהר את ישי ויזנר ועוד כמה השתדלנו בס"ד להשקיע בתנועה, אז להגיד בצורה בוטה (גם אם זה במסר"ש זה עדיין צורה בוטה - ) שלא אכפת לי מהתנועה, וכל מה שאני עושה זה רק להתלונן, זו חוצפה! ולא שאני מחזיק מעצמי שעשיתי משהו (כי באמת יכול להיות שלא עשיתי) אבל השתדלתי מאוד, בס"ד שיהיה אכפת לי מהתנועה. כ"כ אכפת לי שמאוד מאוד מאוד כואב לי שאני כצופה מהצד רואה לאן התנועה (לפחות החלק של הבנים) מתדרדרת.
וגם איך בדיוק אני אמור לגייס מדריכים שאני משתדל ללמוד תורה בישיבה? אולי אשאל את אותם אנשים כמה הם השקיעו בתפילות של ר"ה ויוה"כ בבקשה על התנועה... החכמה היא לא רק לעשות מעשים, אלא בעיקר שיהיה אכפת...
ועל כך אני אומר - נמאס לי!
