אז עשיתי אתזה, תאמת היה די צפוי, אבל זה עדיין לא בסדר. זה לא בסדר בשום צורה.
אבל לפחות התלבשתי, זה גם משו. ועוד מעט נרד להדלקת נרות ואני אלבש חיוך גם, שלא ידעו כמה כואב ושורף לי מפנים. ויש את חנוכה, אז אני אסתכל בנרות ואולי אפילו אבכה.
טוב לבכות. זה רפואה ושיחרור לנפש הפצועה שלי.
ועכשיו כבר חמש, ולא הצלחתי לא להתכתב עם חברות, אבל עדיין לא אכלתי ולא לקחתי כדורים. זה מידי פעם להזכיר לי שאני עוד בשליטה. שאני בוחרת מה לעשות עם החיים שלי ואיך לנהל אותם.
והסרט הזה הציף אותי ברמות פסיכיות. הסוף שלו בכלל צימרר אותי והשאיר אותי כולי דמעות, אבל הייתי חייבת משו שינער אותי ככה. שיתן ללב הקפוא שלי להרגיש משו, אפילו אם זה לא משו שלי.
קשה לי פה. הטוב החלש שלי לא מנצח, אבל אולי אולי, רק אולי, יום אחד החולשה הקטנה הזאת תצליח לנצח מול החוזק של הרוע והכאב הזה. רק אולי.

לא יודעת אם ואיך וכמה הצלחנו. ניסינו. אפילו שיחקתי את המשחק ההוא והיה נחמד, למרות שהרגשתי לא הכי טוב.
העיקר שאני מנסה. שאני במגמת עלייה, שאני יודעת שלא תקין פה ושאני מנסה לשנות אתזה. זה נקודת ההתחלה.
והעולם הזה נורא נורא מסובך. מידי מסובך. מיום ליום מבינה כמה אני לא יודעת כלום. ומה שכן יודעת זה לא משמעותי.
העולם הזה גדול. והוא עמוק וקסום ופלאי, וואלה סחטיין לאלוקים על המאמץ, בסה"כ יצא לו נחמד כאן..
ומחר חוזרים למלחמה. מחר אין עוד תירוצים, נלחמים. יום יום, אבל נלחמים. ויום אחד עוד ננצח.

המשפחה הזאת קשה לי נורא. ועכשיו אני אחזור הבייתה ואעשה שטויות כמו שלא עשיתי בחיים. ואעלק אמרתי לה שחוזרים למלחמה. לא חוזרים לכלום. נשארים בבור הזה לנצח. ובאלי ככ באלי לא להיות כאן יותר. בלי האנשים החופרים האלו והכאב הבלתי נסבל הזה והחיים הזבל האלו. הלוואי מישו שם למעלה היה מתחשב בבאלי הזה שלי. אני לא יכולה. לא יכולה פשוט.
באלי רק לחזור למיטה. לא מאמינה שהוצאתיתעמי בשביל זה ועכשיו אני אחזור לשם פשוט. ואל תשאלו אותי איך אפשר לעזור ומה אני רוצה, אפילו אני לא יודעת. הכל פה גדול ומסובך מידי בשבילי.

ושוב אין כוחות. ואני לא יודעת מה לעשות כי מרגישה על הסף. ממש על הסף. 

מותשת אבל אין סיכוי אני ארדם עכשיו. ואוף מותש לי ככ ככ ככ ככ כ  כ