רק בלרקוד אני טובה.
לא מצליחה לעבוד את השם באופן רציף.
מזל שריקודים מביאים לידי שמחה ואז אכשהו,חוטפים בדרך מצוות.
כמה טוב שאפשר לרקוד.

(ותמיד שנאתי את חנוכה ובכלל,את הרגע הזה של הנרות הללו,הארוךך,הארוךךך,כל הגעגוע לאבא מתנקז שם ותמיד,בסופו של דבר עם כל הצחוקים והשמחה,בערב חנוכה,המשפחה לא שלימה.
-אבא שולח תמונה של חנוכייה,בודדה-.
זה צובט את הלב חזק חזק חזק,כאב שאי אפשר להסביר בכלל.
לא מצליחה להתקשר אליו,מה אומרים.
ואז ב"להודות ולהלל",פתאום כולם שוכחים הכל ורוקדים חזק ושמח ומסתובבים סביב השולחן ולא נותנים לאף אחד להיות עצוב.
(וגם,שהעיניים כל כך שקופות.
כל אחד מנסה להסתיר את הדמעות ולחבק את כולם ולהראות שהוא שמח.
ורואים דמעות.רואים.
מי שמתבונן,רואה.
אבל רואים בעיקר את הרצון שיהיה שמח לאחרים ולכן לא נישבר,לפחות לא ליד כולם.)
איזו משפחה.
אהבת ישראל.
וואו איתנו.
קשה לי ואני אוהבת אותם כל כך.כל כך.)

אני צריכה מקום רחוק לברוח













אני צריכה לישון

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות