כְּשֶׁלֵּב דֹּפֶק זֶה כְּמוֹ
צוּנָאמִי,
כְּמוֹ גַּלֵּי יָם עֲנָקִיִּים
שֶׁמְּאַיְּמִים לִשְׁטֹף הַכֹּל,
כְּמוֹ בָּתִּים עֲצוּבִים,
נְטוּשִׁים,
מְחַכִּים לְסַעֲרַת עוֹלָם.

כְּשֶׁהַלֵּב דּוֹפֵק זֶה כְּמוֹ
אֵנֶרְגִּיּוֹת אָטוֹמִיּוֹת
כְּמוֹ פְּצָצוֹת דְּלוּקוֹת
דְּבֻקּוֹת לִשְׁעַת כֹּשֶׁר,
חֲפֵצוֹת לְהִתְפּוֹצֵץ,
לְהוֹתִיר אַיִן.

(כְּשֶׁהַלֵּב דּוֹפֵק
זֶה כִּי הוּא יָצָא מֵהַבַּיִת
שֶׁלּוֹ
לְאָנְשֶׁהוּ
מוּזָר מְאוֹד
וְלֹא מֻסְבָּר.)

((כְּשֶׁהוּא דּוֹפֵק,
הוּא רוֹצֶה חִבּוּק
וּלְחִישָׁה שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר
וְשֶׁרַק דְּפִיקוֹתָיו-
מַחֲרִישׁוֹת אֶת עַצְמוֹ.))

אני כותבת דפוק.כל כך.וואו כל כך.
ואני רוצה שכבר לגמריי תיכנס שבת ואהיה עם עצמי וארגיש קצת טוב.
בבקשה כבר,שיגמר חנוכה.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת