יש רעש כזה במחשבות שלא נותן להתרכז במה שצריך ולהמשיך הלאה.
למה נסגרתי כלפייה?רק בגלל שהיא פעם אחת שללה קצת מה שאמרתי?
יופי נו,עכשיו נשארתי בלי מישהי שבאמת תעזור לי
ואין לי כוח לחפור לאנשים כי כל הדברים זה אחד בתוך השני וגם שפשוט,אין לי כוח לכתוב לאנשים כי לא באלי שאני ייתן לעצמי מידי נוכחות למרות שוואי,איזה יצר דיכאוני יש לי.
למה אני לא יכולה להתנהג אל עצמי ככה יפה כמו שאני מתנהגת לכולם?
אני לבד.
פשוט לבד.
וזה כי אני בוחרת ככה אבל,וואו קשה לי לצאת מהבחירה הזאת.

כמה קל להיכנע ואל תוך היאוש לשקוע.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת