בדידות אינה תמיד כאב

עיתים היא הקשבה עמוקה להדי פעימות הלב.

מפל העלים העדין אל הארץ, מסע הרוחות, מאבק הכוחות:

שמיים וארץ, תוהו ואור.

 

 

כל המתנה תימלא

איש לבן, בסוף הזמן

מסך גדול ירים

מדבר לבן, סמוך לכאן

מסתיר בו השערים.

יום אחד ישב על שפת הצוק ולהתבונן למרחק, אל ימת המלך הלואה בערפילי ערב. "היכן הם הדברים הגדולים שרציתי לעשות?" חשב לעצמו. "מי יודע היכן נמצאים ידידיי הלוחמים. והכשרתי כלוחם האם הייתה לשווא?" ידיו נקפצו בחוזקה. "אני רוצה לפעול! מדוע דווקא כעת, כשהמלחמה ניטשת בארץ בני קדם, עליי לשהות במקום זר ושומם? מדוע?" מימינו, צדה את עיניו קבוצת עשבים שרוח פתאומית פרעה את זקיפותם. התבונן בגבעות אחד,אחד מיני רבים, תודעתו התמקדה בפרטיות. כה פשוט למראה היה הגבעות, חסר כל הוד טנדר. מראשו הזדקרו שערות ירוקות מלאות פרחים קטנים לבנים. הרוח סחפה אותו הלוך חשוב, כמו ניגון שקט. תנועתו היתה עדינה וכנועה. "לכל עץ ואבן יש שיר וניגון מיוחד" נזכר באחד משיאי השקופים. מעניין מהו שירו המיוחד של עשב פשוט וחבר הדר זה, אחד מיני רבבות. לפני מי הוא מרכין ראשו בין, בעבור מי הוא מחולל בתנועותיו. "היכן הם הדברים הגדולים?" חזרה אליו שאלתו האחרונה, ולפתע תהה על ניסוח המילים בה. וכי עשב פשוט זה, המפקיר את כל כולו לצליפות הרוח, אינו דבר גדול? האין ריקושט, באופן נסתר, חלק מן המלחמה הגדולה? כניעה. זה היה שירו של הצמח הירוק הנע בחלל העולם לעת ערב.

דבר בעולם לא הכיל לבן-מלבדו.

חסר היה אותה בהירות שתייחד אותו בעידן רחוק.

בלא קול, החלה נקודה אחת לפעום בתוכו.

מבקשת חיים, שואפת תנועה.

אפלה גדולה, אפלת מעמקים הייתה בכל.

מים שאין להם שם, בעומס משקלם, בעצמת אפלתם,

הורו-כאן, רק כאן, יהיה זרע אור, קו חיים.

לאט, כמו מונחים ביד נעלמה,

בקעו שבילים שיובילו חיים,

הצטיירו מיתרים שיכילו המיה,

נוצקו מפתחות חמישים שערים.

 

לבן מקבל כל צבע. פתוח וחובק. מאזין לכל גילוי. מסד הצבעים.

תשתית הגוונים, באר נביעת השינויים. נקודת החיבור שמעל לצבע.

מתנשא למעלה מן התמורות. שער השמיים.

 

בזמן אחר, למעלה מן המים, יבוא איש לבן, איש לב, בלב הזמן.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות