יש את המשחק פרצופונים שזה ממש לקטנים

גיל 3-6 כזה

ויש עוד משחקים , כדאי להתייעץ עם  מטפלת רגשית

או אפילו אפשר

להדפיס פרצופים מביעים רגש (לחפש בגוגל אולי)

לשאול על הפרצוף "מה הוא מרגיש? "

ומי שמנחש נכון מקבל אותו.

מנצח מי שיש לו הכי הרבה.

לגילאי יסודי + 

יש "סיפורים מתוך הלב של אורי/ תמי" וגם הסדרה "צוּר" בעלוני הידברות, כל שבוע הם נותנים סיפור שמדבר על רגשות או מעשים בעקבות הרגשות

כך שזה לא רק חינוך למידות טובות 

(גם בסיפורי צדיקים!)  אלא בהחלט אפשר לפתח את זה, לעצור באמצע ולשאול "איך אתם חושבים שהוא מרגיש? ולמה?" ובסוף "מה אתם חושבים על הסיפור?" ולתת להם לבטא מה הם מרגישים או עם מי הם מזדהים, ולמה.

עקרונית, ככל שמתמללים רגשות ומנחיכיםמאותם בסיטואציות בבית

למשל "אחותך נפגעה מאוד ולכן בוכה" על הכוונה לפיוס, ולעזור לה לתמלל איך היא מרגישה כדי שהילד שפגע (למשל) יידע להתנצל

או "אני מאד גאה בך, כל הכבוד!"

או "תודה רבה! זה מאד מיקל עליי/ עוזר לי/ משמח אותי ש...."  

או "תודה רבה מקרב לב!" "תודה מכל הלב!"  

הילדים לומדים להשתמש בזה גם ביניהם. 

אבל לדעתי תתחילי ליישם את מה שאת רוצה שיקרה.

תספרי ותשתפי יותר על עצמך. את עובדת?

תספרי לילדים איזו דילמה מהעבודה, משהו נחמד שקרה לך, משהו מעצבן שקרה. כל יום חוויה אחת, אפילו קטנה, אפילו לא חשובה.

מניחה שלאט לאט הם ילמדו להקשיב יותר, לפתח שיחה סביב הנושא אולי, ואולי יזכרו בדברים דומים שקרו גם להם.

או סיפורים מהעבר שלך, מניסיוני ילדים מאוד אוהבים את זה, כל מיני סיפורים מחוויות שלך מהגילאים שלהם, או מחוויות דומות לשלהם. זה לא צריך להיות דברים עמוקים ולא מעיק או מלחיץ, סתם שיתוף בחוויות, לאט לאט תנסי להוסיף גם קצת רגש. לדעתי זה יכול למלא קודם כל את הצורך שלך ביותר שיתוף, וגם ללמד את הילדים לשתף. 

אבל, אני לא כזאת, אירועים עוברים לידי אני לא אחת שמנתחת וחופרת בכל אירוע, ויש לי עבודה עם המון התרחשויות, אבל אני לא חווה את הדברים ככה לרוב..

אז גם להתחיל לספר כל מה שקרה לי בעבודה זה מאוד מאולץ ולא זורם, וגם הם לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלי..

את בעלי אני כן משתפת לפעמים כשיש הזדמנויות, אבל זה לא שאני חייבת ואם אין סיטואציה מתאימה אז פשוט לא אספר ואמשיך הלאה. 

ולפעמים גם בסוף נזכרת בעקבות זה במשהו אמיתי.

(ממציאה ברמה של "וואי היום בדרך לעבודה הלכתי ממש מהר ונפלתי קצת"... מיד: "אוי אמא זה כאב לך?" ואני מגיבה לזה, ומזכירה לה כשהיא נפלה ומשם היא מספרת על מכה היום בגן...

או למשל:

"היום בעבודה מישהו דיבר ממש בקול בטלפון וזה היה לי קשה אז ביקשתי ממנו שינמיך והוא אמר אוי סליחה לא ידעתי, ובאמת הנמיך..."  זה קצת המקום שלי להכניס פנטזיות חח וגם זה סוג של שיתוף)

יכולה לשתף אותך שאני פחות טיפוס של חיבוקים, מנשקת עד כלות את הקטנים, כשהם קצת גדולים אני ממש צריכה להכריח את עצמי,

ויום אחד החלטתי שאני חייבת להשתפר בזה והתחלתי באופן יזום לחבק ולנשק את הבן הגדול (בן 11) בהתחלה הרגשתי שזה ממש מאולץ

ולא טבעי ולא זורם, אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה הכי טבעי ונעים וזורם.

אז כל דבר מאולץ יכול להפוך לטבעי אם עושים אותו מספיק פעמים.

אם זה חשוב לך (וזה בהחלט חשוב!) תעשי את זה בכוח, מאולץ- אחרי הפעולות ימשכו הלבבות

ילדים מקסימים ב"ה. לא 'חייבים' להכניס גם שיח רגשי.

אבל את זיהית משהו שחסר לך. אולי כדאי לך לדייק מהו בדיוק, ולמה זה חסר, ולהחליט האם את באמת רוצה לשנות את זה, אולי תחליטי שכרגע זה לא בראש סדר העדיפויות ואת לא רוצה להשקיע בזה יותר מדי אנרגיה, וזה בסדר גמור.

ברור ששיתופים לא באים לך בקלות ובטבעיות ולכן זה ירגיש לך מאולץ.

מכירה את את שלפעמים יש ילד שקשה איתו יותר וממליצים להורים לנסות למצוא כל יום משהו אחד טוב שעשה, משהו אחד להחמיא לו עליו, כדי לשנות את הדינמיקה? ובהתחלה זה קשה ממש ופשוט מרגישים שאין שום טוב ואם מתאמצים אז מוצאים ולאט לאט זה נהיה הרגל. אותו רעיון עם בן זוג, הרבה פעמים ממליצים להחמיא 'בכוח', להודות באופן מאולץ, מתוך תקווה שזה יהפוך להרגל וגם ישנה את הדינמיקה.

אז אם החלטת שזה חשוב לך, תנסי למצוא 'בכוח' משהו קטן לספר. אל תלכי על דברים כבדים או ארוכים מדי, אפילו בלי רגשות בהתחלה. נסי למצוא אנקדוטות קטנות, רגעים משעשעים, בדיחה נחמדה ששמעת, ותתחילי לספר כל יום משהו קטן, שורה שתיים. את תתרגלי והם יתרגלו, גם אם בהתחלה זה מאולץ... לאט לאט זה יגדל, הצורך שלך לספר להם ושלהם לשמוע, ואולי גם לחלוק מנסיונם ומהחוויות שלהם. 

אפשר פשוט לשאול אותם

או פשוט להיות שם ולהקשיב. ילדים אוהבים לדבר מעצמם לרוב.

לגבייך - הייתי חושבת על כיוון כזה - אולי בגלל שאת מרגישה "לא מעניינת" או ש"לא מתעניינים בך", את רגילה כבר להעביר הלאה ולא לעשות עניין?

מציעה להתחיל לדבר עם עצמך. זה נשמע קצת הזוי, אבל תקשורת טובה לדעתי מתחילה בינינו לבין עצמנו

קרתה סיטואציה מעניינת בעבודה - תחשבי עם עצמך איך הרגשת עם זה. אם היית מדברת עם מישהו שרוצה להקשיב, איך היית מספרת?

אפשר אפילו לדבר "באוויר" לדמות דמיונית שאת סומכת עליה ולתרגל

גם כשלוקחת אותם לזמן אישי יש שקט, וזה לא השקט הזה הנעים, אלא ממש מאמץ למצוא נושאי שיחה..

הבת האחרונה באמת שונה ומתאימה לסיפורים ששמעתי עד עכשיו על ילדים שחוזרים מהגן עם אינסוף סיפורים..

בקשר לרעיון השני, אני מתלבטת, כי לקח לי זמן לקבל את עצמי שאני ככה כזאת, אז לא רוצה לשים על זה שוב סימן שאלה.. אבל אולי שווה לנסות 

מניסיוני לפחות

בעלי דברן. גם חמי וחמתי. אני למדתי לדבר עם הזמן

ההורים שלי פחות למשל.. אז אצלם הם יותר שותקים, מולנו הם אוכלים תראש😅

לגבי הפסקה השנייה - אני חושבת שהרבה פעמים הבחירה לקבל את עצמנו יכולה להיות גם בריחה מהתמודדות או קושי לשנות. תחשבי על זה♥️

זה עבודה

מעניין איך עבדתם בטיפול הרגשי...

בכל אופן, אם לא ניסית פרחי באך

ממליצה ממש תמצית שנקראת  cerato היא פותחת רגשית

את יכולה להביא אותה לך, לילדים, לבעלך.. למי שרוצה... לילדים יעבוד יותר מהר כנראה

וזה פשוט פותח את החסימות האנרגטיות שיש בהקשר של חיבור ודיבור לרגשות.

ברובד הפרקטי מאמינה שיש סטים של שאלות שאפשר להתנסות בהם לפתח שיחה עם ילדים,

יש קלפים לילדים עם תמונות שמבטאות רגש, אני יכולה להמליץ לך על שתי ערכות כאלו

אבל זה תמונות, בלי טקסטים ארוכים, זה פשוט עוזר להפתח...

אולי אפשר ללכת לסדנא שמלמדת רעיונות איך ליצור שיח רגשי באמצעות נגיד קלפים או אומנות 

כלל ראשון בעבודה רגשית זה זיהוי ולתת שם לרגש, קצת כמו שלומדים אותיות  

יש הרבה ברשת לדעתי רשימות של רגשות את יכולה להדפיס לך

ולפתח קודם מול עצמך זיהוי ונתינת שם לרגשות, לא יודעת אם תתחברי לרעיון, אבל זורקת ככה רעיונות אולי תקחי את זה למקום שלך.

אני מאמינה שאת כן מזהה רגשות ויודעת לתת להם שם, אבל אולי לא שמה להם מספיק דגש ומקום ביום יום.

אפשר לנהל יומן רגשות.

זמן של שקט לעצמך ללא הסחות דעת ואת יכולה לצבוע מנדלות ולהקשיב למוזיקה מרגיעה ולנסות לחשוב

ואולי אח"כ לשבת ולכתוב כתיבה חופשית ומה שעולה עולה. 

לפתוח ילד רגשית, מגיל מסוים אם הוא לא רגיל לזה, יש מצב שווה לקחת לטיפול, 

לא ארוך טווח בהכרח, רק כדי לקבל כלים, כי צריך חוכמה איך לעשות ואיך לבנות את זה, ולא יודעת כמה פניות יש לך לזה

אני יודעת שטיפול זה עלות לא זולה, אבל אולי שווה את זה, במיוחד אם יש ילד שאת יודעת שיותר צריך את זה.

אז ילדים יספרו לך , ישתפו אותך.

לא קשור לשיח רגשי לדעתי. הרבה אנשים גם לא יודעים לעשות את זה נכון. צריך לדעת לשתף רגשות במינון הנכון ולא בצורה ישרה מדי . אם הורה כל הזמן שואל מה הרגשת , מה רגשות שלך , מה רגשות שלו , זה מאוד מעיק ומרחיק

כשילד עצוב/ כועס/מתוסכל/ מתרגש- תשקפי לו את זה. "אני רואה שאתה ממש מתוסכל שאתה מנסה... ולא מצליח. זה באמת מתסכל" "וואי איזה מרגש שמחר יש מסיבת טו בשבט בגן!" "ממש מבאס שלא קיבלת את הציון שרצית במבחן".

ואם תצליחי גם לספר על עצמך, עוד יותר טוב- "היום בדרך לעבודה נתקעתי בפקק מלא זמן והייתי לחוצה שאני אאחר" "היום שכחתי את האוכל בבית וממש התבאסתי"

הגיוני שבהתחלה זה יהיה קצת מאולץ אבל אם תשקיעי בזה עם הזמן זה יותר יזרום.

ואת מתארת מעבר לשפה של רגשות שבכללי חסר שיתופים בבית- את זה אפשר להתחיל בכל שיתוף הכי קטן- ושיתוף שלך נותן מודל לילדים לשתף גם. וכשהם משתפים אז להקשיב ולהתעניין. 

גדלתי בבית דומה. אבא שלי בכלל לא איש של רגש, גם לא מביע חיבה וכזה, אמא שלי אחת שכן מדברת רגשות, אבל זה לא הצליח לבוא לידי ביטוי מולנו כשהיינו ילדים. היא עבדה על זה המון, למדה כל מיני דברים בנושא (תעודות וכאלה) ולאט לאט הצליחה להכניס לבית שיח רגשי.

זה קרה ביחד עם זה שגדלנו ולמדנו שזה לא כזה מאיים. עדיין זה לא שיח שבא בקלות לרוב האחים שלי, אבל תדעי שזה אפשרי.

(בעלי בא מבית עוד יותר 'מאתגר' במובן הזה, שני ההורים שלו לא מדברים רגשות בכלל ובכללי משפחה ממש צינית והוא עבד על זה קשה בתור אדם בוגר, אז תדעי שלפעמים זה מגיע לבד)

בה הילדים מושפעים

זו דוגמה אישית

אז אם את לא רוצה לעשות שינוי עם עצמך

הסיכוי להשפיע עליהם אפסי

וגם לעשות שינוי בשביל מישהו אחר (הילדים) זה לא דבר שמחזיק

שינוי צריך לבוא מצורך/ רצון פנימי חזק

רק אחרי שינוי אישי אפשר לנסות להשפיע על אחרים 

אם החגורה יושבת לה על הצוואר אז סימן שהיא עדיין לא בשלב לבוסטר

זה כאילו בוסטר אבל יש לו גם רצועות בגב.

יש עם איזופיקס ויש בלי.

קנינו בעגליס- מאד נהניתי מהשירות וגם המחירים היו הכי זולים

ויש להם דברים שאין במקומות אחרים

(הצליחו להכניס לנו 3 כסאות ברכב מיני..)

אני לא מוצאת לך לינק אבל ממליצה על החנות.

בדיוק הייתי בקורס רענון נהיגה והמנחה הסביר שיש ספוגים כאלה שאפשר להלביש על החגורה.

ראיתי כמה חמודים כאלה בגרושים באליאקספרס

ולפי החוק מגיל 3 עד 8 צריך בוסטר ככה שהבת שלך לא הצעירה ביותר

ובכל מקרה הוא אמר לא להוריד את החגורה מתחת לבית שחי כי זה מסוכן

וואו מרגישה תלמידה חרוצה שאני ככה זוכרת😅

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

ומה שיותר כלכלי והגיוני בוסטר גב, זה הרבה יותר נוח לילד מסתם בוסטר אז זה שיקול, וכמובן זה גם יותר בטיחותי אז זה עדיף מבוסטר רגיל. 

להוריד את החגורה למטה, שתתחיל ממקום נמוך יותר. ניסיתם?

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪14.72 | מכסה חגורת בטיחות לרכב יציבה, מתכווננת, משולבת בצורת משולש, קליפס לחגורת בטיחות לילדים ותינוקות, הגנה לרכב, מוצרי רכב

₪14.72 | מכסה חגורת בטיחות לרכב יציבה, מתכווננת, משולבת בצורת משולש, קליפס לחגורת בטיחות לילדים ותינוקות, הגנה לרכב, מוצרי רכב

ממליצה בחום ממש!

בכנות, ההתקנה היתה לי כואבת ברמות! (אבל גם הייתי חודש אחרי לידה). מומלץ לקחת משככי כאבים לפני. וגם במהלך אותו יום הייתי די מושבתת

אבל לדעתי זה ממש שווה את זה אם את מתכננת מניעה של שנה+, נותן לך ראש שקט

וההוצאה לא כזה כואבת

מה ???? נכנסת להריון עם התקן ? דיי.. איזה הזוי

איך קראו להתקן ?

כי לי אסור התקן הורמונאלי בגלל בעית קרישיות שיש לי ...

תבדקי את זה..

בעיקרון התקן הורמונלי הוא רק פרוגסטרון(כמו גלולות הנקה ולא כמו גלולות משולבות) ולכן כן יכול להתאים לרוב בעיות הקרישיות..

לי ההתקנה הייתה ממש בסדר, לקחתי לפני כדור בהנחיית הרופא

היו כמה ימים אחרי ההתקנה של כאבים כמו כאבי מחזור קלים, לא משהו משבית.

לא זוכרת משהו היסטרי

כאבי מחזור כאלו,

לקחתי משכך כאבים כשהגעתי הביתה

למחרת כבר נראלי שלא כאב בכלל.

כשהייתי אצל רופא טוב לא כאב בכלל, אולי דקר שנייה

כשהייתי אצל רופאה "מומחית" כאב מאד! ואחיר 3 שבועות זז והוצאתי

אחרי לידה זה כאבים נוראיים

אחרי ההתקנה זה היה בקטנה,

הרגשה שיש משהו ברחם מציק

ותוך כמה ימי זה הסתדר.

לא יודעת איזה סוג, אולי נובה טי....

קחי בחשבון שאני מניחה שזה משתנה מאישה לאישה ומרופאה לרופאה

אבל יש סיכוי טוב שזה יהיה לך ממש בקטנה.

בפעם הראשונה אם אני לא טועה בפעם השניה לקחתי אקמול לפני כן כדי שלא יכאב לי...

בכל מקרה היתה פעם אחת שלא לקחתי וגם לא כאב. הרופאה היתה ממש עדינה

אני עשיתי לפני כשש שנים, ההכנסה לא הייתה כואבת. עשיתי באלעד ,לצערי לא זוכרת את שם הרופאה.

יכולה להזהיר ולהגיד שזה לא מתאים לכל אחת, לי זה גרם לדלקת חריפה מאוד באגן וברחם, לקח לי חצי שנה עד שהכל עבר והייתי צריכה להיכנס להריון נוסף כדי שהכל יתרפא. ברור שכל אחת מגיבה אחרת אבל זה משהו שיכול לקרות.

שכחתי את שמה

בעיניי הזיה שלא משתמשים בחומרי הרדמה או משככי כאב

התקנתי פעם אחת, כאב פיגוזים אבל גם ההתקנה עצמה הייתה בעייתית אז זה בהכרח גרם לחלק מהכאב

בגדול צוואר הרחם זה איזור רגיש, ובהתקן עוברים דרכו וההתקן יושב בתוך הרחם עצמו…

ברמה שלא האמנתי לו כשהוא אמר לי שסיים.

זו הפעם השלישית שהתקנתי וזו הייתה חוויה ממש טובה.

הזוי שאני אומרת את זה כי הפעמיים הקודמות זכורות לי כדי נוראיות.

ממליצה עליו מאד אבל הוא מקבל בירושלים, בלאומית

ד"ר יהונתן שוסהיים (הבן)

ממש לא כאב, התקנתי אצל רופא מומחה פרטי שעובד עם קופת חולים אז עלה לי קצת פחות ממחיר מלא.

לגבי הקרישיות אני מכירה יותר מאישה אחת עם קרישיות ששמה התקן הורמונלי בהמלצת רופא, ממליצה לך לבדוק שוב.

לא כאב לי בכלל.

בפעם השניה כאב לי מאודדדד. וגם בשעה של אחרי ששמו את ההתקן היו לי כאבים כמו של מחזור, אבל הרבה יותר חזקים.
 

אני חושבת שעל כל מצב, כדאי לקחת לפני כן שני כדורים של משכך כאבים חזק\נורופן, כדי לעזור עם הכאב.

אם הראשון אז-

אפשר מלכת הממתקים או הפרחים- שמלה נפוחה כמו של כולם ולחבר ממתקים/פרחים שתכינו מחומרי יצירה בבית.

אפשר מלכת קשת בענן.

ילדה בגשם. עם מטריה שקופה שמשתלשלות ממנה טיפות.

משחק מילים או משהו מקורי שהוא פשוט לא ''מלכה כמו כולן...''?

אולי חיה כלשהי? נגיד ינשוף, עכבר, טווס

מקצוע? אחות, מגדת עתידות, מדריכת טיולים, מלצרית על סקטים (או בלי)

דמות מסרט? נגיד עוגיפלצת
 

אולי משהו כמו ''החיים שלנו תותים''

''החיים קשים''

וכד'

מניחה שזו תחפושת עם הרבה קשיות שתיה?

יש קטע בתחפושת מקורית לחלק משהו שקשור לתחפושת אז אפשר לחלק בכיתה טרופיות עם קש..

אותו והוא התחפש ךיונה במעי הדג

הבת שלי נניח חשבה להתחפש למכונת מסטיקים ולחלק מסטיקים עגולים. אז אמנם תחפושת כזו אין באליאקספרס אבל יש שם שמלות חמודות ממש בנושא ממתקים, בטח יש עוד, אמנם לרובן צריך בגד גוף מתחת אבל אולי יתאים לכן. 

יש באמאזון ובאתר הלוויין קאסטום

משניהם הזמנו תחפושות מעולות לגמח תחפושות שלנו

צריך קערה חד''פ שקופה

מחברים אליה רצועות מגומי עבה בדבק חם. ממלאים בפונפונים. סוגרים עם עיגול של לבד או בריסטול.

זה והבת שלי לא התלהבה אז כרגע ירדה מזה.

לא יודעת באמת מה היא דמיינה, אבל מסתבר, שלא את הקטע עם הקערה השקופה והפונפונים 

הייתי לבושה כזה כבד, ואיפור כבד קצת בעיניים, ועם תינוק

ואז זה רואה את הנולד

אבל

אציין שאף אחת מהכיתה לא עלתה על זה או הבינה מה זה מגדת עתידות (אני נהנתי מאוד ביום פורים כי המבוגרים שבמשפחה כן הבינו, אבל בכיתה זה היה קצת מעפן)

לוכדת חרקים

עורכת דין

כובסת של פעם

כל מיני מקצועות לא שגרתיים

אבן נייר ומספריים , קוביה הונגרית

שחמט , טאקי . סבתא סורגת

פופקורן

זה הרעיונות שעלו אצלי בבית

אם משהו מעניין אוכל לתאר לך או שתחפשי בגוגל

אבן נייר ומספריים

שחמט

ופופקורן?

נשמע מעניין

תחפושת פופקורן למשל ותראי מלא רעיונות

או באנגלית

popcorn costume diy

1. בגד שחור ועליו 3 ציורים שצריך ליצור של אבן נייר ומספריים מדביקים לבגד.

2. בגד משבצות שחור לבן (או שחור ואפשר להדביק עליו משבצות לבנות)

קשת שמדביקים עליה שחקנים מאליאקספרס/סטוק או יוצרים כובע עם שחקן אחד גדול (מלכה למשל)

3. פופקורן יש מלא סרטונים של היצירה של תחפושת כזו. בגדול זה ליצור את השקית באדום לבן, פופקורן מאקרילן שצבוע מעט בצהוב. מדביקים ואפשר להוסיף גם כובע שעליו מודבקים פופקורנים 

פררו רושה

העץ של המן (בגדים חומים, בסגנון שק יוטה, ועליהם תלויים 11 בובות)

מגילת אסתר (תחפושת של אסתר המלכה, וסביב הגוף כרוך קלף שמייצג את המגילה)

שרח בת אשר (חלוק כזה של בגדים של פעם וכינור - זה היה לילדה שמנגנת בכינור)

גוש קטיף (חולצה של גוש קטיף ואת החצאית צובעים בצבעי כחול של יום וצהוב של חול וגם מדביקים חול)

איילת השחר (קרניים של איילה שמהן מציצות קרניים של שמש. אפשר גם להתאים את הלבוש ולהוסיף איפור של איילה)

שרה אימנו (חלוק של פעם, מעל בד בצורת אוהל, על הראש קשת שאליה מחובר ענן - קרטון שעליו מודבק צמר גפן - וביד קערה עם עיסת בצק - אפשר משהו שמדמה אותה)

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך (בגדים שחורים ובמרכז עיגול צהוב של אור)

כל סיטואציה והפתרון שלה...

הייתי מביאה תיק לידה שיהיה ברכב ליתר ביטחון  

ופשוט לשאול את הרופא שמפנה למיון האם זה דחוף לעכשיו או שאפשר לעבור בבית.

כשתגיעי יעשו זירוז לפי שיקול דעת רפואי.. אם יש צורך רפואי דחוף לזירוז לא יתנו לך לחכות 4 ימים..

מנסיון שלי שהייתי בבית חולים חודשיים בגלל ירידת מים ממושכת ... יצא לי להכיר הרבה מיקרים של אישפוזים מכל מיני סוגים.

הכל זה תלוי ברמת דחיפות וקריטיות .

וגם תלוי בשבוע שאת נמצאת ... לפעמים יוצא אותו מצב שיחליטו אצל מישהי אחת שהיא בשבוע מוקדם מאוד להשאיר להשגחה באישפוז והשניה שהיא בשלב יותר מאוחר של ההריון שיחליטו לא לקחת סיכון ולזרז ...

ולגבי תיק לידה הייתי אומרת שתכיני אותו שיהיה בבית ולא לקחת אותו איתך...ובמיקרה שצ אישפוז פשוט להגיד לבעלך או למי שיכול להביא לך אותו מהבית ... ככה אני עשיתי 

בהצלחה ולידה קלה 

כשמדובר בזירוז לא דחוף הבי"ח יכניס אותך כשיהיה פנוי.

לי היתה המלצה לזירוז ואמרו לי - הכנסנו אותך לרשימה, נתקשר אליך כשיהיה מקום...

אם יש זירוז דחוף מבחינה רפואית כמובן שלא מחכים ככה.

אבל אם זה דחוף לא יחכו כמה ימים

אותי השאירו בהשגחה עד שהתור שלי הגיע לזירוז ( בהתחלה אמרו שאני יכולה להשתחרר ולהגיע כשתורי אבל אחר כך בגלל המוניטור השאירו להשגחה )

כמו שהציעו, הייתי משאירה בבית תיק מוכן ושבעלך יביא כשצריך 

אם זה משהו קריטי, לא יחכו ויזרזו מייד.

אבל הרבה פעמים זה לא ברמת דחיפות כזאת.

אם שולחים אותך למיון, את יכולה לשאול את הרופא עד כמה זה דחוף, ולראות לפי זה.

אם יש לך אפשרות לקחת איתך תיק לידה ולהשאיר באוטו, אז למה לא?

ואם את מגיעה למעקבים לבד, אז את יכולה להשאיר בבית ושבעלך יביא.

לפעמים שולחים למיון כדי לקבל חוות דעת נוספת, ולא תמיד באמת יזרזו אחר כך.

ויש גם אפשרות שישאירו להשגחה בבית חולים. לא יזרזו מייד, אבל גם לא ישחררו.

אותי הפנו כמה פעמים למיון, בהריונות שונים.

היו פעמים ששיחררו אותי אחרי שבדקתי, היתה פעם שאשפזו אותי ליום אחד ואז שחררו, והיה גם זירוז מיידי.

קרה לי שהייתי במוקד והייתי עם אחד הילדים, ואז חזרתי איתו הביתה, התארגנתי, ואחר כך נסעתי למיון.

קרה פעם ששלחו למיון בדחיפות, בגלל ירידות בדופק, וכשהגעתי הכניסו אותי ישר למוניטור, בלי לחכות בתור. אבל אז הדופק התייצב וכבר לא היו לחוצים.

אם זה מצב דחוף, אפשר ללדת גם בלי להביא שום דבר. הכי חשוב זה תעודת זהות.

את המסמכים של המעקב הריון הייתי לוקחת איתי, אבל לא יכולתי להיסחב כל הזמן עם תיק.

זאת תקופה לא פשוטה, עם המון חוסר וודאות.

בעז"ה שתלדי בתזמון הכי נכון שיש.

אני הייתי פעם בתור לזירוז בעין כרם במשך כמה ימים.

גם אני הייתי במעקבים לפני כן (האמת שאף פעם לא דיברו איתי על מה יעשו אם משהו בבדיקה לא יצא תקין. מניחה שאם זה היה בשבוע מוקדם אז היו מדברים על התערבות תוך רחמית, ואם בשבוע מאוחר יותר אז היו מזרזים).

בכל מקרה - אחרי שנכנסתי לחודש תשיעי אז ההנחיה הרפואית היא לזרז (לפעמים הרשו לי לחכות לשבוע 38, לפעמים כבר ב37).

אז באותה פעם שהזכרתי, הגעתי לבית החולים בשלישי בערב (הייתי אמורה להגיע ברביעי, אבל בשלישי היו קצת צירים סדירים אז כבר נסעתי, עד שהגענו הצירים נרגעו, אבל נשארו כדי לחכות לזירוז).

בפועל חיכינו עד חמישי אחה"צ. כשניסיתי תוך כדי שחיכינו להבין איך זה עובד, אמרו שיש להם רק ארבע חדרי לידה שמכניסים בהם נשים לזירוז (כדי להשאיר את שאר חדרי הלידה לילדות האחרות שמגיעות אליהם).

בעיקרון יש תור, אבל לא מכניסים לפי סדר ההגעה, אלא לפי רמת הדחיפות. אם מגיעה למשל אישה עם רעלת הריון - ברור שיכניסו אותה לפני..

אצלנו לא הסכימו לשחרר ושיקראו לנו כשיגיע תורנו. היה מתסכל, אז שמחה לשמוע שיש מקומות שכן מאפשרים...

בכל מקרה, לגבי השאלות שלך:

א. אני לא יודעת את פרטי המצב שלך. אבל על פניו נשמע שאם את רק במעקבים ולא מאושפזת אז זה כנראה באמת לא מצב של סכנה משמעותית לעובר.

ב. אם יראו משהו במעקב שמצריך זירוז - את יכולה לשאול שם עד כמה זה דחוף. לא דומה מצב של עובר שלא גדל כמו שצריך (שעוד כמה שעות לא ישפיעו יותר מידי) לעובר עם ירידות בדופק (שזה כנראה מעיד על מצוקה וזה כבר לא מצב שלוקחים סיכון, לפעמים אפילו מעדיפים לנתח, תלוי במצב).

לגבי להביא תיק לידה לכל בדיקה - אני לא הבאתי איתי. האמת שלא חשבתי כל כך על אפשרות שהמעקבים לא יצאו תקינים...

אבל מצד ההיגיון נשמע לי שאפשר להכין בבית תיק, אבל את הדברים הקריטיים באמת לקחת איתך גם לבדיקות. ואז מקסימום אם צריך פתאום לנסוע בדחיפות לבית חולים ואין זמן לעבור בבית, אז לפחות הדברים הכי חשובים איתך (ותכלס אפשר ללדת גם בלי שום דבר...). ואולי בעלך יוכל לעבור בבית להביא את התיק כשהוא מצטרף אלייך? או שיביאו לך כבר אחרי הלידה...

ג. התייחסתי לזה קודם בסיפור שלי. אם זה מצב שכל רגע מסכן את העובר, אז מן הסתם תוקפצי לראש הרשימה (אם זה מצב ממש מסכן חיים לעובר אז לא יחכו לזירוז אלא ירצו לנתח מיד. כשרוצים זירוז זה אומר שיש פה קצת יותר מרווח לחכות).

אבל לפעמים רואים ממצא שאומר שלא רוצים לחכות יותר מידי עד שתלדי, אבל כל עוד את בבית חולים בהשגחה (עם ניטור מידי פעם לוודא שהעובר עוד בסדר שם), אז אפשר לחכות גם כמה ימים עד שמגיע תורך.

(האמת שעכשיו אני מבינה את ההיגיון הזה שאותנו התעקשו להשאיר בבית חולים עד שהכניסו לחדר לידה. כי באמת בלי לעקוב לראות שהעובר בסדר, זה קצת מפחיד לדחות יותר מידי את הזירוז..)

או שזה גם תלוי בסיבה לזירוז. לפעמים רוצים להשאיר באשפוז בשביל להשכיל ולעקוב שהמצב נשאר יציב, ואם יראו איזושהי החמרה אז יקדמו מהר יותר את הזירוז...

אם זה משהו קריטי אז יקחו אותך מהר , אם זה משהו שיכול לחכות אז קודם יטפלו במקרים דחופים יותר.

לדוג' אם מפחדים ששליה תפסיק לתפקד אז ברור שחייבים אישפוז לפני זירוז. אם הכל תקין וסיבת הזירוז היא רק משקל גדול של עובר אז יכולים לחכות בבית עד שיהיה חדר לידה פנוי. 

שמתחיל במשפט

אני מבינה שאת מרגישה ככה ורוצה איקס

סופו מועד מראש לכישלון

כי הוא הקדמה ל'אבל'

וסתם טרחני עבור השומע

בטח אם היא בגיל 2.5

היא אבדה את הקשב באמצע המשפט הראשון

הבעיה היחידה בהתנהלות שתארת

הוא הציפייה שלך שמשהו אחר יתרחש

ככה מתנהגים ילדים בני שנתיים (חלקם) וזה תקין לחלוטין

הפתרון הוא לצפות את זה מראש ואז זה לא מעצבן

או לפחות הרבה פחות מעצבן

כשלא מתעצבנים

מצליחים להגיב יותר נכון ויותר בסבלנות 

שיש אצלם פער בין המחשבה לביטוי.

זה יוצר לפעמים קושי רגשי. תחושתי ועוד.

תנסי לראות אם יש גם קושי בכיוון הזה, ואז לאבחן ולטפל לפי הצורך.

וכדאי לחפש מה יכול לעזור לה להרגע. אם זה חיבוק. או אולי עיסוי.

שגם אם זה מאד נפוץ

זה לא אומר שזה תקין וטוב.

הרבה ילדים (ומבוגרים..) היום תקועים במגננת אלפא

ומאד לא קל להיות הורה לילד במצב כזה

מחזקת אותך ברצון לשינוי.

אין הרבה מה לעשות מלבד להבין שככה זה ולהכיל את התסכול.

כדאי מיוזמתכם להציע לה דברים שהיא יכולה להיות עצמאית בהם. למשל לחתוך מלפפון, לקלף גזר, לקפוץ על מזרון. לתת לה זמן לעכל את החלופה.

אפשר למלל לה "רצית א ואמא אמרה שאי אפשר. את מתוסכלת". להציע חיבוק, להציע מרחב ולתת לה להרגע ולקבל את השינוי בין הרצוי למציאות. לא להבהל ולא לכעוס אלא להשאר ביציבות רגשית כדי שהיא תוכל לחזור לרוגע בהדרגה.

בהצלחה

זה שלב קשה ומדהים בו זמנית. היא לומדת כרגע איך להיות עצמאית ואת הגבולות שלה. אח"כ מגיע שלב הלמה😅

אבל אני מרגישה שיש פה משהו מעבר, קשה לי להסביר בדיוק. אבל אולי בכמ אין מה לעשות בגיל כזה.

כלומר העצה הכי טובה כרגע זה מה שאמרת - שאנחנו נשאר יציבים רגשית ולא נכעס, כי לדבר איתה על זה ולצפות ממנה יהיה רלוונטי בגיל מאוחר יותר. אבל זו גם העצה הכי קשה 😅

זה גיל ממש ממש קשוח.

לי מאוד עזר להגיד לבן שלי כשרצה משהו (למעשה עד היום)

נגיד היום רצה מאוד ברד

אני אומרת לו: אתה רוצה ברד?

הוא: כן

אני: אני מבינה שאתה רוצה ברד, איזה צבע ברד אתה אוהב?

הוא: הכי אוהב כחול וסגול

אני: זה באמת מאוד טעים, בוא נחשוב על איזה יום חגיגי מתאים שנלך לקנות ברד

וגם כשהוא מתעקש ומתעצבן, אני משתדלת להיות סבלנית ולחזור שוב ושוב על מה שאמר

"אני מבינה שאתה מאוד רוצה ללכת, לעשות, לשחק ב... זה באמת כייף"

את ה"לא" אני משתדלת להגיד רק פעם אחת

ולהבין את הרצון שלו מלאאא פעמים

אבל פשוט לא זורמת עם הרצון.

ובכנות, קל לכתוב. יש לנו מלא אתגרים איתו ואנחנו מנסים ללמוד מה הכי עובד לנו איתו. 

יש צרחות ומשתטח על הרצפה.

אני מתיישבת לידו על הרצפה ואומרת אתה ממש עצוב, אני מבינה, רצית לצאת ע-כ-ש-י-ו מהבית ועכשיו אי אפשר, רק יותר מאוחר. אתה ממש ממש כועס, נכון? רצית לצאת? כן, אני מבינה. עכשיו לא יוצאים, רק אחר כך.

שותקת קצת, נותנת לו לצרוח ולבעוט. מדברת עוד קצת, שותקת עוד קצת, עד שהוא מתרכך ואפשר כבר להרים אותו ולתת לו חיבוק, ולהציע רעיונות חילופיים לפעילות אחרת.

כמובן שזה במצב האידאלי שאני באמת פנויה לשבת על הרצפה לידו...