ופתאום כשעברתי שם,הרגשתי כל כך חזק את הגעגוע הזה.
ולא,זה ממש לא אליו.
זה געגוע לישיבה הזאת שאשכרה היא הייתה כמו הבית שלי כשאבא היה גר קרוב אליה ולשם ברחתי כשהיה לי רע אצלו בשבתות וזה קרה כמעט תמיד.
פשוט לשבת שם מקופלת בתוך עצמי ולבהות בכלום ולדמיין אחד מישם,שהוא בעלי לעתיד ולבכות על זה שאני כל כך רחוקה ובאותו רגע,לעמוד לקבלת שבת וערבית באורות כאלו גבוהים ולהחזיק חזק את משיבת נפש והתניא ולא לעזוב.
וקשה לי לעבור במרכזית שם,זה מציף קצת מידי הרבה דברים והספסל נשאר שם עדיין וליל שבת וחיבוק פשוט חזק שלו וגשם חזק מאוד שגורם לעוד יותר חיבוק.
כבר עברה שנה?.
אוי זה לא טוב נו.
וגם אתמול היה גשם וגם אתמול היה קר וגם אתמול היו נרות חנוכה.
אולי אכתוב השנה בפתק בזאת חנוכה,שאני רוצה לזכות שנה הבאה להרגיש את חנוכה באמת ולהעיז ללמוד עליו.
מאיפה נחת עלי האנטי הזה פתאום על החג בכזאת עוצמה.
תמיד זה היה אבל השנה בכמות מטורפת.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת