בא לי לכתוב. לא יודעת מה.. בא לי לכתוב את המילים שיש לי בפנים. בטוח יש..
אבל כלום.
וכל שברי המילים יתחברו לתפילות.. ממ כמובן
כמויות של מילים הוצאתי מהפה והם לא קרובות לתפילות.. אני רוצה להתפלל. תאמין לי ששכחתי איך עושים את זה אמיתי.

כל ההתעסקות הזאת בגאווה רק נותת לה מקום. זאת הגאווה בעצמה.
בכלל אין לגאווה מקום. היא לא אמורה להיות קיימת מהשורש, בכלל לא אמורה להיות שאלה.
תראה לאיפה הגענו.. מתפלפלים על איך עוקרים את הגאווה.. לא אמורה להיות גאווה בכלל!!אתם מבינים??

האיזון בין מתי לא לחשוב ומתי כן ומתי צריך פשוט לפעול ומתי לשבת ולהתפלפל..

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת