תודה על זה.ממש.

לב

הגאולה של.

 

שחר נולדה ביום שבו לא היו ציפורים בשמיים, אבל זה בסדר, היא ממילא לא אוהבת ציפורים, רק פיות היא אוהבת. פיות ופיונים.

ליומולדת שש אמא קנתה לה פייה כזאת קטנה מחרסינה עם כנפיים בצבע ורוד חלש ומלאכי. שחר שמה את הפייה במדף העליון וקראה לה טינק. קיצור של טינקרבל, תמיד אמא קראה לה טינקלבל בגלל זה היא אומרת עכשיו שיש סיכוי שהיא אהבה מתישהו

כשהיה בה קסם של ילדים שמאמינים בקסמים.

בגיל שמונה טינק נפלה ונשברה ונשבר איתה חלק מהתמימות של שחר, שאז בכלל לא קראו לה שחר.

ואמא הפסיקה לקרוא לה טינק, כי היא כבר גדולה. ושחר אף פעם לא הבינה איך זה קשור ולמה ילדים שהם כבר גדולים לא אמורים לקבל קצת קסם. רק מילים ברורות. רק הוראות. מה לעשות מה לא לעשות. שחר רצתה חיבוק. שחר רצתה להיות טינק.

 

בחוץ היא הלכה ובנתה את שחר. שחר שלא אכפת לה מי מדבר אליה ואיך הוא מדבר ואיך הוא קורא לה ואם יש לו קסם במילים או לא. שחר שלא בוכה. שחר שלא רוצה אהבה. שחר שלא מקבלת אהבה. שחר שלא נותנת יותר שישברו לה את הלב.

אמא נהפכה להיות ייצור כזה רובוטי שעושה מה שהוא צריך לעשות.

 

בגיל שבע עשרה אחרי שהיא כבר מזמן שחר עם פרצוף חתום וחיוך ציני ומנתשא היא היתה מציירת בלילות פיונים מתחת לשמיכה, ובכל הפיונים שלה היה קסם. והיא ציירה אותם בעצימת עיניים. כי היא לא רצתה שהלב שלה יראה שיש עדיין דבר כזה שנקרא קסם. ובבוקר היא היתה קמה על צד שמאל ולא זוכרת בכלל שום דבר.

ובגיל שמונה עשרה היא גילתה את עטרה, ולעטרה היה קסם אמיתי. היא היתה בחורה שלימה שמורכבת מהמון קסם. ובדירה שלה היה שולחן שהיא בנתה ואוכל של בית ונרות. מלא נרות. והיה בו ריח של אנשים אמיתיים. והיא התמכרה. והיתה חוזרת רק בלילה הביתה לישון ולצייר פיונים.

ביומולדת של עטרה היא עטפה את כל הפיונים היו זרוקים לה מתחת למיטה וכתבה על הנייר עטיפה

לקסם 

שבזכותה אני בדרך לאמונה

שיהיה לך רק טוב בחיים

טינק.

 

 

ובאמת שאין לי מושג מה נכתב פה עכשיו.

תודה שכתבת עוד שחר.

נראלי זה אחד הקטסטים הכי מוזרים שלי

זה לא נקרא שחר. אני צריכה לכתוב שחר.

לא יודעת.
זה עשה לי טוב ועשה לי שחר בפנים.

שימחת..

וואו.
תודה על זה. וגם על הקטע שם למעלה.
עשה לי משו בפנים.

כתבת יפה

הגאולה של.

בליל הסדר הכל היה טוב פתאום, הלב נרגע והיה מלא אוכל ותאבון, באופן כללי התחיל להתהוות בי מין תאוות אכילה נפלאה שלא הכרתי. והיה סיפורים על חירות ועל יציאה מגלות ויציאה ממ"ט שערי טומאה, וקבלת התורה, וכולם שרו.
ותמיד כולם שרים אבל פתאום זה גם נשמע טוב, שירים של גאולה. גאולה זה מילת פלא.
ואחרי שעות שכבר האור נכבה והאנשים מצאו תעסוקות, האור הזה נהיה גדול עלי, והיה לי רעש בלב, ובחוץ היה שקט נינוח. ואני אומרת לעצמי, טינק. מה הולך? הכל בסדר. ואני ממשיכה להגיד הכל בסדר. הכל בסדר. הכל בסדר. אבל וואלה יש לי רעש לא ברור בלב. ואני קונטרול פריקית, ככה נולדתי, ועוד לא הזדמן לי לעבוד על זה.
ואני יוצאת למרפסת ונעים. ויש ריח של פסח. ויש ספר תהילים. ויש שמיכה. ואני מתעטפת בספר תהילים ושמיכה ולא פותחת תהילים. ופותחת את הלב, ופותחת את הרעש, ואני לא מבינה אותו. ואני בוכה. אני בוכה את כל הבילבול. את כל השינויים שהלב שלי עובר. את כל האהבה החדשה שהוא מקבל פתאום, את כל האור שנכנס בו. וזה מפחיד.
כל שינוי הוא מפחיד.
וטוב חדש הוא מפחיד.
ואני בוכה. הפצע נפתח והמוגלה יוצאת והשקט נרגע. ואני מתפללת. כמה שנים לא התפללתי. כמה שנים.
ואני מתחננת ממש. ממש מבקשת לצאת לחירות אמיתית. להרגיש את הלב. לא לפחד כבר. לא לפחד. לזכות לאהוב, יותר ויותר ובלי להפסיק.
כל האורות נכבו וכל האנשים הלכו לישון והלב שלי נרגע.


לפעמים כשאני מגיעה למצבים לא נעימים אני מקללת. ולפעמים אני צריכה להבין שהם התרופה שלי.
הגאולה שלי התחילה בדמעות של ליל הסדר.

וכל כאב הוא התחלה של משהו נפלא. ואני שיזכירו לי את זה.

תודה על זה.

תודה לך.

הגאולה של.

 

לנטעאל שלי יש עיניים כחולות וגדולות. כחולות כמו הרקיע ביום שהשמש מבקרת. ויש לו שיער בצבע של שדה חיטה. ויש לו לב שעשוי מהיהלומים ומכל המתנות הטובות שאני בטח לא ראויה לקבל.

ולנטעאל יש גומה אחת בלחי בצד שמאל. ויש לו לחיים אדומות. ויש לו חיוך של מלאך.

לנטעאל שלי יש ידיים פלואות והידיים הפלואות מלטפות.

 

ולי יש לב. כזה לב משומש. לב כזה שאפשר לתלות מודעה ביד 2. כמו מכונת כביסה בלי חלקים שמוכרים ביד 2. מכונת כביסה בלי כפתור הפעלה. או מכונת כביסה בלי מיכל למרכך. או מכונת כביסה בלי מכונת כביסה. ככה זה.

כשאני ראיתי את נטעאל ראיתי אותו. בגלל זה הוא אומר שהוא איתי. כי אני הייתי הבנאדם הראשון שראה אותו. לא רק עיניים כחולות וגומה בלחי אדומה בצד שמאל.

 

לנטעאל שלי היה אקדח. אמיתי של מבוגרים עם כדורי אש וכל זה. והוא היה ישן איתו וקם איתו והולך לרעות איתו את הצאן. והיה לנטעאל אולר כזה עם סכין חדה של מקצוענים. אבל לנטעאל שלי לא היה הגנה. לא היה לו ביטחון עצמי.

הוא היה מסתכל במראה ורואה עיניים כחולות וזהו.

הוא הרגיש שהכל חלול בו. שהוא כלום בעצם, רק עטיפה חיצונית של יופי. 

בלילות הוא היה מלטף את האקדח שלו ובוכה. 

 

כשאני ישבתי יום אחד עם קערה גדולה של פסטה, ונטעאל שאל אותי מה אני עושה, כאילו לא רואים. אמרתי לו, אני ממלאת את החלל. כי ההרגשה היא שאין כלום. שיש בי בור שצריך מהר מהר סיר פסטה.

ונטעאל הסתכל בי וחייך ואז צחק ושנינו צחקנו כמו טיפשים חיים ומדהימים עד שנגמר לנו האוויר.

ואמרתי לנטעאל שהוא מעצבן אותי. כי בסדר, מה אתה רוצה, כולנו חלולים קצת. וכולנו מלאים קצת ולכולנו חסרים דברים כמו היינו יד 2. אז מה.

ושאלתי אותו מה הוא חושב על הלב. והוא אמר לי מה הוא חושב. ומה שהוא אמר לי היה מאד חכם. אז שתקתי ואמרתי לו אתה רואה. תראה כמה אתה מלא.

 

מותר להרגיש חלל.

 

חייב להבין שזה לא רק חלל.

 

ונטעאל שלי הולך ומפנים את זה. מפנים את הלב החלול והמלא שלו. והביטחון הולך ועולה. 

היום הוא יצא מהבית והאקדח נשאר על השידה.

ואני הלכתי להכין פסטה.

הגאולה של.

כשהמחשבות רצות לה מהר מדי, הלל יודעת שמשהו הולך להתפוצץ. משהו ישבר, יזרק או יתלכלך. הגוף והמחשבה צריכים להיות מאד מסונכרנים, וכשהם לא הכל מתבלבל לה בידיים.

יש שינויים שהם עוברים עליך ואתה לא שם לב. אתה ממשיך את החיים כרגיל, אתה נראה ומתנהג אותו דבר ויש שינויים שמטלטלים אותך מהשורש.
אצל הלל זה אותו דבר. כל שינוי הוא שינוי. וזה אומר שהכל מסתבך לה בידיים, עד שהשינוי מתקבע. או מתחלף.
לאבא של הלל קוראים מנגן, במלרע, תמיד יש לו איזה ניגון. לא סתם קוראים להלל הלל... וכשהלל מתבלגנת הוא מכין לה כוס תה ומתיישב איתה על הספה, והיא עוצמת עיניים, תמיד. כי זה עוזר לה לא לחשוב, והוא מנגן לה איזה ניגון, עד שהיא נרדמת. וכשהיא נרדמת הוא משכיב אותה ומביא לה שמיכה, ומנשק לה בלחי שלא צמודה לספה.

במקומות הכואבים ביותר שלך, אתה יכול לצמוח בצורה הכי גדולה ונכונה. זה כמו סדק בדלי של שואב מים, אומר מי השילוח הפלא, שיוצר שביל של פרחים מהבאר עד הבית. יש לך סדק. יש בך סדק. כמה נפלא אתה.

[פעם ראיתי שכתוב שבמקומות החרדים ביותר שלך, שם טמונה הצמיחה.
כי זה מכריח אותך להתמודד עם עצמך. ]

הפלא בהלל שהיא מודעת לפרחים שיש לה בראש.
ושהניגונים שאבא שלה משקה אותה, משקים את האהבה והביטחון שלה.
ומה עושה אדם שמטפח אהבה וביטחון ויש לו בלאגן בראש? מחפש תקווה.
והלל מחפשת.

כמה טובים פרחי הראש הגורמים לה למצוא תשובות בעומק האמת.
כמה טובה הלל כשתנגן ניגון לבת שלה שתמצא פרחים בראש.

שהפורום הזה עובר

תודה.

(האמת שהביך אותי לכתוב כאן, בגלל זה. אבל רק כאן נכתב לי, אז שיהיה גם במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.)

הגאולה של.

אם היה לי מפתח הייתי קושרת לו חוט ואת החוט אלי, הייתי שומרת עליו חזק. חזק. והייתי פותחת איתו לבבות של אנשים שצריכים לפתוח את הלב וקשה קשה להם. הייתי נועלת רגעים מפחידים. הייתי זורקת אותם לים.
אם היה לי מפתח.

טל שאלה אותי במה אני עובדת, אמרתי לה, אני עובדת בלחיות. ובשאר הזמן אני עובדת בלעזור לאנשים לחיות גם. ואין תחושה טובה יותר מלתת לאדם יכולת לחיות עוד. להמשיך לנשום ולשאוף ולאגור רגעים של אהבה ואושר.
היא לא כל כך האמינה לי, ראו לה בעיניים הירוקות הגדולות שלא נצצו.
מיששתי את המפתח בדימיון שלי. הכל קורה בדימיון זה היופי של העבודה שנקראת לחיות.
סיפרתי לה איך זה מרגיש לראות בן אדם מת, ולב מת, ואז לרוץ אליו וליפול על הרגליים ושים עליו כף יד ועוד אחת ולרדת ולעלות, לנסות לחקות את הדופק שלו.
את יודעת מה זה לנסות לחקות דופק של אדם, אתה צריך להכנס למוד שלו, אתה חייב להבין מה הדופק שלו בחיים, איזה רגעים גרמו לו לרדת ואיזה רגעים גרמו לו לעוף, ומלא רעש מסביב ואנשים לחוצים. ואת צריכה להשתמש בכל הכח שלך, את לא יכולה להתייאש או להתעייף. ואז פתאום את מרגישה את הדופק שלו מתקרב אלייך. והוא נושם. והלב שלו נזכר באהובה הראשונה, או בילד הראשון שהוא יצר. ויש איש.
ואת נשארת שם ואת עפה באוויר.
וטל מסתכלת עלי, ואני רואה לה בעיניים נצנוץ. ואני מודה מאד לפתח שלי בדימיון.

ואז היא אומרת לי, תארי לך אם היה אפשר להחזיר דופק לנשמה שמתה מזמן. והנצוץ נכבה לה.

אפשר. אפשר.
מפתחות שפותחות לבבות בוודאי יכולות לפתוח נשמה. ובכלל הנשמה היא אינסופית.
והיא אומרת לי, די גפ, את מדברת שטויות.
ואני נשכבת לידה על הרצפה ושותקת

אני לא אומרת לה, כי היא לא רוצה לשמוע. אבל הנשמה אין לה סוף. הנשמה היא מתה כל יום, היא מתה כל רגע. היא מתה כי העולם עובר גיהנום. והעולם הוא אדם גדול. ואדם הוא עולם קטן וכולנו נמצאים בגיהנום הזה, אבל זה היופי בין הגוף והנשמה. הגוף מת פעם אחת ונגמר. הנשמה יכולה למות אלפי פעמים ולקום לתחייה.
וככל שהיא יותר מתה, היא יותר יודעת לחיות. מי שלא איבד לא יודע איך לקבל. ומי שאני היום זה לא מי שאני מחר. אז אני של היום מתה. ניחא. מחר נקום חדשים.
לב טהור ברא לי אלוה ים ורוח נכון
חדש
בקירבי.

אבל את את.
את כזאת פשוט..אדם מחייה.
תודה על זה בובית.
זה עשה לי טוב לקרוא ועשה לי טוב למצוא אותי שם ולהתרגש מיזה שאני חיה.
אני אוהבת.

תודה על המילים שלך ועלייך פשוט.


(שימי לב
עלייך)

לב פשוט.


(שמה לב.בזכותך שמה לב יותר.באמת.
וכל כך תודי לעצמך עלייך ועל הפלא שלך.
את אשכרה מחייה אנשים ומחייה אותי.)

וואווו אהבה מה זה.אבאלה.תודה ענקית על הדבר הזה.הייתי חייבת לקרוא את זה עכשיו.ככ ככ היה מדוייק לי.תודה ענקית וואי.את מיוחדת ככ.אבאלה.תודה תודה תודה.אפשר לשמור לי?ובכללי כל הדברים שאת כותבת פשוט עושים לי טוב בלב משו הזויי.תודה.תודה ענקית שאת קיימת כאן.

כל כך כיף לקרוא שזה עשה טוב. ממש שימח אותי. את יכולה לשמור, ברור.
תודה רבה!

ישש תודה מותק.לב גדול גדול.

..

מה המצב?

 

פפ נערך

למה יש צורך לסכם כשמגיעים אל משהו שנראה סוף.
הרי אין דבר כזה סוף או התחלה, או אמצע. הכל יחסי למשהו שאולי עוד לא התרחש.
היום היו לי 2 מסקנות, אחת. הטובים מתים מהר והרעים חיים לנצח. סטטיסטית זה קורה לי בחיים.
לא ראיתי איש רע באמת שמת. ואולי הוא כבר לא היה רע כי היה מת.
שתיים. יש עניין לעורר אהבה. ויש עניין לתת לה נחת. לתת לה מקום לחיות לפני שהיא פורצת מעל פני השטח. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפוץ. כשהיא תחפוץ היא תפרוץ ותעטוף ותהיה נוכחת.
לא צריך לדחוק בה.
קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. לכי, לכי תראי קצת משהו שישחרר לך את התודעה, כי היא תפוסה מדי באהבה ולא נותנת לה לפרוח, כמו סוגרת עליה.
צריך לעשות הפרדה בין לעורר ללשחרר.
צריך לדעת מי טוב ולשמור עליו. ומי רע ולשמור עלי .
ברח דודי
ברח ממני.
אני צריכה לתת לי זמן לשחרר אותי לאהבה.

אשכרה.