טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.
אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.
בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.
ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.
זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..
לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו
ממ שלא
אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת
את צריכה לדבר גם את זה
בלי האשמה
לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק
ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם
אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל
ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו
ככה אני ביתי עושה לפחות
מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך
אבל באופן מחבר ולא מפריד
אלא לחשוב מראש על פתרונות
ספרים לחדר
שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד
תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב
אחרת לא הבנתי את הסיפור…
אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.
באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.
אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?
הוא סופר חברתי
איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים
ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...
הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.
זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?
אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו
אין דבר כזה לא מסוגל.
בצבא אומרים- אין לא יכול
יש לא רוצה.
בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.
אפילו לכי לבד.
שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.
לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.
אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.
ומחילה על ההשוואה.
עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו
אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד
אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין
אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'
תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'
תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך
מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?
תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?
זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו, ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...
תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך
קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...
אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.
אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.
הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.
זו המשפחה של אשתו.
הוא אדם בוגר.
יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.
לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.
ששבת אחת יעשה למען אשתו.
את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....
מבינה שהוא אדם צעיר.
אם הוא יסבול זו בחירה שלו.
שיעבוד על מידותיו.
את- חייבת להיות שם.
את באמת מיוחדת.
מאחלת לך הרבה הצלחה.
מחילה אם הייתי בוטה.
אפשר לנסח אחרת
התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.
מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.
היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.
למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...
יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.
ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,
כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר
בעל- משפחה מורחבת,
הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.
ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.
(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)
לק"י
מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.
יופי טופי שהוא איש מיוחד..."
אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.
אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.
באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.
בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.
לק"י
ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.
שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.
אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.
שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....
לאן שעושה לו טוב.
או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.
האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,
וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.
ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.
ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.
המשפחה שלו
לא האיש לאישה
ולא האישה לאיש
אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר
אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר
אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך
נקודה שכדאי להתעכב עליה -
נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו
ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.
אם הוא אומר שיהיה לו קשה -
או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -
את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.
קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -
בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.
ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...
שימי לב לרגע לפני
שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -
איך את מרגישה?
יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,
יש שם משהו קשה ולא נעים
משהו שאת לא רוצה לפגוש
ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.
מציעה לך לחפש את הרגע הזה
לתת לו להיות, לא לברוח
לשהות בו
להתבונן מה יש בפנים
לתת לרגש הזה להציף אותך
לזהות אותו בשם
לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו
להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).
כדאי לעשות את זה בכתב...
באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.
תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.
או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.
ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.
וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.
לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי
זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח
אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.
ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.
אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.
זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.
לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.
ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.
קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.
זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.
כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.
והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.
שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.
אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.
אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.
אבל חשוב לי להדגיש-
זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו
זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת
ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו
לדעתי תעצרו את זה עכשיו!
הוא לא סובל ואת לא סובלת
שניכם מתמודדים יחד
ומנסים לגשר על הפערים
לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו
גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.
גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם
התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך
לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב
בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.
בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך
(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)
בהצלחה
מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻
זה ממש מעורר השראה
לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.
זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.
ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.
כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...
ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.
זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.
וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.
תלכי! אפילו בלעדיו.
ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.
(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).
שני הצדדים מובנים
הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו
ואת לא רוצה להפסיד בגללו
אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד
זה אמנם פחות נעים
אבל גם אם הוא יגיע
לו יהיה פחות נעים
אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות
אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד
(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים
בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)
בשבילך
לא יקרה לו כלום
חי ושלם ובריא
שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?
שיתגבר על החששות
לא הייתי מכילה את זה
שהמחשבה שלך:
"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"
זה לא עובד ככה.
אנשים הולכים אחרי ההרגל.
אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.
אז שחררי את המאזניים,
הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.
עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.
יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.
האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"
ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?
תפרקו את החשש:
חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?
חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?
בעיות צניעות?
בעיות פרטיות?
כשרות?
קדושת שבת?
לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.
לדוגמה,
מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?
מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?
מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?
אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..
כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"
עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.
(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)
טיפים פרקטיים:
לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום
אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו
להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..
לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'
אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.
אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.
כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.
אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.
חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..
אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.
אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.
סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.
אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו
שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה
בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות
החלטות טובות יקרה❤️
שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.
מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט
ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.
זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר...
בצוות חינוכי של מעון
במורים
בגננות
ברופאים
באחיות
מטפלים רגשיים
אנשי טיפול וכו וכו
אולי רק אני נתקלת בזה?
כבר רגילה לתשובה של כרגע אין לנו, המתנה של שנה.
נגיד מורים, מטפלות אני מבינה, אבל רופאים? למה חסר תמיד?
סתם תוהה לעצמי אם לפני 40-50 שנה הייתה פחות ילודה, ולכן עכשיו פחות עובדים.
כן יודעת שבעקבות המלחמה הרבה ירדו לחו"ל (בעיקר רופאים), אבל עד כדי כך?
את גם מרגישה כמוני?
ויש כמויות סטודנטים בתחום
והמון מובטלים
אבל כולם רוצים להיות מתכנתים
והai צמצם את עבודת הפיתוח
כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק
היה קשה למצוא עובדים טובים
חלק לא רצו
וחלק היו גרועים ממש
(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)
בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.
ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.
כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים
למחסור הוא שונה.
אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,
אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע
מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.
עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.
היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.
הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).
רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.
אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם
תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת
ברור שיהיה חסר
למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו
בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר
למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה
כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים
והיום הכל באפליקציה
יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)
כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)
לגבי מטפלים רגשיים
המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)
על אף אוזן גרון במכבי בירושלים
יש תור למחר
וערמת תורים לחודש הקרוב
במאוחדת
יש 2 תורים לחודש הקרוב
אולי כדאי לך לעבור קופה
מעניין מאוד.
יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים
הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי
לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי
והמשכורת שלהם תלויה במדינה-
בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור.
אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים
במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים
מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי
אבל מדובר בדיוק על האנשים עם הניסיון והוותק
שעזבו את המערכת
לא צובר ניסיון וידע אחרי שנתיים
וגם אחרי חמש שנים הוא לא הופך מומחה
אם הוא עזב אחרי עשור
זה אומר שהוא נתן 10 שנים למערכת
ולא כולם עוזבים אחרי עשור
(לא מדברת על תחום החינוך ששם המצב קטסטרופלי מבחינת תנאים והמצב בהתאם)
היא לא העניין
אנשים רוצים לממש את עצמם והם לא רואים במקומות עבודה האלו הפתרון
וזו רק סיבה אחת יש עוד הרבה אחרות
למשל בגל הקורונה הרבה עשו הסבה
עכשיו בזמן המלחמה הרבה עשו הסבה או בכלל הפסיקו עבודות
חוסר אמון הציבור במערכות האלו גם חלק מהעניין
ועוד ועוד
ובין היתר כן אנשים רוצים להתפרנס בכבוד ולהעלות מחיר
במימון ציבורי.
חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.
כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.
כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.
גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.
נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים
התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה
הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר
עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי
וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם
והם יכולים לתגמל כספית,
רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.
ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.
תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.
חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.
רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.
שלא לדבר על התייעלות בתורים.
היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,
אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.
בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.
היום יש גם רפואה פרטית רחבה,
אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,
גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.
והמדורגים טובים בעולם מהארץ הם ציבוריים ולא במימון פרטי
אולי יש להם תרומות
אבל הם ציבוריים לגמרי
ויש שם אנשי רפואה מהשורה הראשונה
אנשי מקצוע...
יש יותר ילדים מאשר מבוגרים שהלכו ללמוד את המקצועות הרלוונטיים.
יש מקצועות שלא משתלם יותר לעבוד בהם כי אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. והם נשארו עם שכר מינימום ותנאים גרועים...
כמו שנכתב, את מדברת בעיקר על שירות ציבורי ושם עיקר הבעיה הוא תקציב, שמשפיע על התנאים.
ברפואה יש מספר מקומות מוגבל לסטודנטים ולמתמחים, ולכן לא כל מי שרוצה ומסוגל להיות רופא יכול לעשות זאת - זה קשור לתקציב, כי המדינה משקיעה הרבה בהכשרת רופאים ומספר התקנים מוגבל.
וגם אחר כך בבתי חולים זה עניין של תקנים, כמה תקנים יש.
בהוראה זה עניין של תנאים ושכר - שוב תקציב - אם השכר היה גבוה יותר והתנאים טובים יותר יותר אנשים היו מגיעים להוראה.
מדי פעם יש כאן דיונים לגבי השתתפות בכוח העבודה, תשלום מסים מול כמה מקבלים מהמדינה , ויש הרבה שכותבות שהן 'לא מקבלות כלום' מהמדינה - כל הדברים האלה שנכתבים כאן מקבלים מהמדינה וזה עולה הרבה כסף...
וכמובן, כל השרותים האלה מתחלקים בין הרבה ילדים כי בישראל יש ילודה גבוהה - שזה דבר טוב בפני עצמו אבל שוב, עולה הרבה כסף שצריך להגיע מאיפשהו
יש המון המון אנשים שרוצים ללמוד רפואה
התנאים בשמיים, גם בשלב של הפסיכומטרי-בגרות וגם בשלב האישיותי (לשם הדוגמה - אנשים משפרים פסיכומטרי של 730)
למה?
כי יש מעט מאוד מקומות באוניברסיטאות.
חלקית בגלל משרד הבריאות וחלקית בגלל שהאוניברסיטאות הקיימות מתנגדות כל פעם להקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטה אחרת (ע"ע הקמת הפקולטה באריאל)
מאוד קשה להתקבל לרפואה, מכירה אנשים בנאלצו לשפוך הון וללמוד בחול..
גם לתואר שני בפסיכולוגיה, זה סיוט להתקבל, ורק הטובים ביותר ביותר מתקבלים.
גם למקצועות הפרא רפואיים יש קושי גדול להתקבל
אחותי מנסה להתקבל לריפוי בעיסוק ללא הצלחה...
ואז מתפלאים למה חסרים אנשי מקצוע
התקנים מצומצמים מידי וזה לא באמת הגיוני
"היום הראשון של הווסת
יהפוך בסופו של דבר
ליום שממנו מתחילים לספור
את שבועות ההריון החדש"
(משפט סיני שהמצאתי...)
אז בשבוע שבו הגעתי לגיל 35 ב"ה
לא מובן מאליו
עם בעל מדהים וילדים מהממים
ויודעת
שלא יודעת
מתי יהיה עוד ילד
(בעז"ה מאמינה שיהיה! רק כרגע לא ידוע)
מחכים לתוצאה של בדיקה גנטית
ולהתחיל לעבור מסע.
ֿבפייסבוק קופצות מודעות:
"אם את בת 35, גם אם את מרגישה בת 24,
הגיע הזמן להקפיא ביציות" ...
ובעוד שבוע בדיוק - פוצון בן 4!!! ברוך ה'!
"בי"ב בטבת יש לי יומולדת ותהיה מסיבה"...
וגם: "אני רוצה שניקח בקבוק גואש אדום ונצבע את האוטו שלנו שיהיה כמו סמי הכבאי"
וגם: "עוד מעט יהיה לנו תינוק"... (יש לי בטן מבאסת שצצה פתאום - אבל זה לא הריון...)
והספרון באמת נכנס סוףסוף להכנות האחרונות
כנראה שהוא חיכה עד עכשיו כי מצאתי פתאום עוד 2 שירים
שצריכים להיכנס
וגיסתי ילדה בן ב"ה ומסרתי לה בשמחה בגדי תינוקות מעולים 0-3
שחררתי את זה ופיניתי מקום
(השארתי לעצמי את ההכי פצפונים כי קשה להשיג, ופוצון ופוצונת נולדו במשקל 2 ק"ג)
והצלחתי להירשם לבשל (רק תפו"א) ליולדת שהיא חברה מהקהילה
וסה"כ שעה הגיונית
לברר על מלגות לתואר שני
שמחה בחלקי
ברוך ה'.
ואני
שקופצת כל פעם שמחזור מתעכב
למרות שהריון כרגע לא אמור לקרות...
מגלה שיש לי תקוה בלב
שיש דברים שקורים בלי תכנון.
את אישה השראה!!!!!
איזה מרגשששש לקרוא על הספרון!!!!
מאחלת לך המון טוב גלוי, בריאות לכולם, שמחה ונחת!!!
אמן ואמן!
מבינה אותך מאוד,
וגם מצטרפת למקום של ההודיה העצומה על השפע שיש.
שתמשיכי לראות נחת והתקדמות וישועות בכל תחום!
וכיף לשמוע ממך, ועל פוצון המתוק...
(וגם לי היה יומולדת 35 לא מזמן, וגם לנו יש יום הולדת השבוע בי"ב טבת, אבל אצלנו זה יומולדת 3..🙂)
בהצלחה עם הספרון, מחכה לו...
מזל טוב! לך לבן ה3.
בקרוב ממש הלידה של הספרון, אעדכן בעז"ה.
גלויהיחגגו בת מצווה ובר מצווה באותה שנה
אני מתחרפנת פשוט.
לפני כחודש- כל יומיים ילד אחד נדבק, ועד שיש תור, ועד שמתחילים טיפול, ועד שחוזרים לגן- ואז הבא בתור נדבק.
ואז היה צריך לכבס ולטהר יום שלם את כל הבית. זה היה שבוע אחד הקשים.
ועכשיו שוב! ילד אחד נדבק חזק, אני ובעלי נדבקנו, ומן הסתם האחרים ידבקו שוב…
כי לא באמת אפשר להפריד ילדים קטנים בבית.
ורק לחשוב על שוב טיהור הבית ושוב שבוע שהם בבית.
מישהי חוותה? איך יוצאים מהלופ הזה?! אעעע.
לא נורמלי איך שזה מדבק בשניות!
מסכנים. רפואה שלמה והחלמה מהירה!!!אמהלהתמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.
וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.
עבר ממש תוך כ3 ימים.
ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.
אם את בעניין של טבעי
אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.
אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.
אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..
באיזשהו שלב כי זה לא עבר.
ואז כבר נתתי לכל הילדים במקביל וככה חיסלנו בבת אחת אצל כולם.
לשים את המשחה בתוך האף, שם החיידק יושב
ולשמור משחה ולשים ישר כשמתחיל הכי קטן
היה איזה חודש פלוס שלא התפטרנו מזה!
הבעיה היא שעם הראשון לקח לנו זמן להבין שזה אימפטגו רק שהמצב היה כבר מאוד מדבק.
והוא הדביק את האחרים, בסוף נתנו לכולם אנטיביוטיקה בפה.
הייתי מתייעצת עם הרופאת ילדים
מרתיחה מצעים ומגבות
מיידאת את הגננת ומבקשת מההורים לבדוק את הילדים כי זה מאפשר בקלות הדבקה חוזרת דרך המסגרות
לצערנו לא יכולנו להפריד כוחות הם אחד בתוך השני בבית אז לא עצה מועילה
לנו רופאה הביאה מרשם לזה וזה פתר לנו את כל הסיוט הזה שלא נגמר.
הוא מחטא הכל... קילחתי עם הסבון את כולם מרגע תחילת האמפטיגו שהגיע לילד השלישי וב"ה שם זה נעצר, וב"ה לא הגיע גם לתינוקת אז בת חודשיים (גם אותה קלחתי בסבון הזה מעורבב עם מים.)
אצלי זה הדבר היחיד שעזר.
מהאמבטיית אקונומיקה זה היה עוצר את ההתפשטות ועוד יום יומיים עד להתייבשות מלאה של הפצעים.
ובנוסף אני משתמשת רק במגבות רחצה לבנות ואז מכבסת על תשעים מעלות עם שלוק אקונומיקה.
שהיו ככה גם וגם אין מילים בפי להעריץ אתכן!!
תזכירו לי כמה זמן עד שנרגע קצת הטלטלה?
עזר לי להבין שאני בגרף..
תודה רבה!!
וואי
זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום
אבל בהחלט תקופה לא קלה
אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים
חיבוק
תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️
מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..
וחיבוק על הקושי....
בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️
ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה
ושוב להתרגל מחדש...
ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה
חיבוק ענק ענק ענק!!!!
הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר
אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.
לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים
זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות
והמתיקות...מצד שני
ואת מגוייסת כרגע?
יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון
וגם 4 חודשים אחרי לידה
וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון
עם תינוק קטן היה פי כמה
כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!
ואין ערב לנוח ואין לילה לישון
באמת מטורף
שאתן פשוט אלופות!!!
אני לא מגוייסת..
הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..
שבועות זה ממש רעיון!!
ותודה על העצות החשובות😍😍
וגם עזרתן!
אין עליכן!!!
ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!
וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..
ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!
וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!
איך אני שמחה בשבילך 😍
התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!
חיבוקים!!
זה עובר, מבטיחה..
איזה חמודה את.. מרגשת!! איזה חיבוק אני מרגישה מכן... אין כמוכן
אמן וממש תודה!!
באמת מרגישה את החיבוקים!!
בע"ה!!
ממש ממש תודה לך !!!!!! ולכולכן!!!!!
איזה מתוקה שאת משתתפת ככה!! אמן ואמן!!
ואיך את? את גם יולדת עדיין😘
לאט לאט דברים יותר מסתדרים.
ההתחלה באמת יותר מאתגרת..🩷
בהצלחה! וחיבוק 🫂
מרגישה בקריסה של עייפות תשישות דיכאון
אני רק חודשיים אחרי לידה בקיסרי שעברתי ממש לא בקלות כולל הריון קשוח
חורף.. אז גם מצטרפות מחלות החורף ואני אחרי שבוע הזוי עם חוסר שינה מטורף
שהתינוק בעצמו היה חולה ועוד כמה כאן
דמעות בעיניים ועוד מנקה שהבריזה ....
בעלי התמודד ממש יפה אחרי הלידה עם הבית והילדים. הייתי מאושפזת גם קודם אז זה הוסיף לקושי
שבועיים וחצי אחרי הלידה הוא מעדכן שהבוס שלו מתכנן טיסה לחו"ל שקשורה לעבודה, אך כמובן גם פינוקים על הדרך.. רק הוא והבוס שתבינו, שזה תמוה אבל לא משנה...
הייתי כל כך מבולבלת כי הוא כל כך השתדל והראה נכונות לעזור (מה שלא היה באף לידה האמת בצורה כזו) שהרגשתי צורך לפצות אותו על כל התמיכה ואמרתי אוקיי.
הטיסה אוטוטו ואני בקריסה.. לא מסוגלת להישאר לבד שבוע.פשוט לא.
הוא כל הזמן נותן לי הרגשה כאילו הוא בכלל לא רוצה ולא יודע איך לרדת מזה (לא מאמינה)
ועוד הכי עצבן אותי שאמר שכשיחזור יקנה לי משהו שמלא זמן אני מדברת עליו
אז עניתי שכשיחזור יאסוף אותי מגהה...
אני לא מסוגלת 😭😭😭
אין אופציה של עזרה יומיומית אז פליז אל תציעו את זה,לא מההורים ולא משכנות וגם לא בתשלום.אין פשוט אין.
מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
הקטע הוא שהילדים מרגישים את החולשה שלי מנצלים את זה בכל המובנים. ועוד להישאר לבד כך שבוע
העניין הוא שזו נסיעה לא כזו קריטית כי אין משהו שאי אפשר לעשות מרחוק היום והם עובדים מלא זמן כך אז מה הקטע???
ועכשיו הוא כועס כי התפרצתי עליו ממש כי למה הוא לא קולט ומה הוא מציע לי מתנות למההההה
אמא שלי יש כועסת עליו שהוא בכלל חושב לטוס, היא אישה לא בריאה והוא יודע שאין לה דרך לעזור לי בשום צורה ואין לי תמיכה משום כיוון
תעזרו לי חברות אני מרגישה שמשתגעתכבר
אם זה היה זמן רגיל יתכן שהייתי זורמת
אבל לא מצליחה להבין איך הוא- שהכי יודע מה אני עוברת וכמה קשה לי, מתעלם שפשוט בורח כביכול. מה הוא חושב לעצמו?!
מתנצלת ממש אם אני פוגעת ברגשות נשות המילאומיניקים ועוד מעזה להתלונן על שבוע ... אבל אני במצב נפשי לא קל בכלל וגם לא יכולה לפרט עוד למה מחשש לאאוטינג
כי את לא מסוגלת להתמודד
נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד
מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה
מצד שני
אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה
כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה
לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)
ברור שהיא מונעת
מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע
לק"י
מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.
כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.
אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה.
הייתן מעדיפות ללכת לרופא
מאשר לרופאה
או שזה לא משנה לכן
לא משנה
וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה
לק"י
לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.
(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).
(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).
למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים
אמפתים בהרבה יותר
לרופאים.
בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.
לצערי הנסיון שלי היה גרוע.
למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.
עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.
למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.
עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.
הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.
בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)
בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי
לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)
וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)
אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה
זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים
ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל
הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)
מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות
ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)
אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי
וזה מבאס
רקלתשוהנאחרונהועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה
(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים
ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)
לא שאין רופאות טובות
אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע
והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש
וקרוב לי לבית
אז אני הולכת אליו
בדרך כלל עם בעלי
ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.
ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.
אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה.
בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי
בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי
(גם גבר וגם אישה
באותה מידה)
ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון
בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..
ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.
אחת תסתפק במאפים ושוקו
אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים
אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב
ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.
אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.
הם הרגע נולדו
אני פשוט לא מאמינה
נועה נועהולא מתכוונת לעשות.
לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה
חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא
וקידוש יכול להיות גם שהאבא למחרת הלידה מחלק לחברים בישיבה עוגות ושותים לחיים.
לא צריך לעשות טקס.
וכן, יש כאלו שעושים את זה גם אחרי שנים רבות כי פתאום נזכרו שלא עשו.
שוב- יש עניין בזה, אבל זה לא חובה
של הבת שלה
ערב נשים אצלה בבית שהיא ארגנה את הכיבוד
ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח
פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.
