שרק מתארכת ומתארכת,
ומרחיקה את האור שלך ממך עוד ועוד.
האור הזה שמתעתע בך,
שחשבת שהוא שלך,
שנתן לך אמונה, שנתן לך תקווה.
בך, בעצמך, במנהרה שלך.
בכל היקום הגדול והמאיר הזה.
האור הזה פתאום מראה לך פנים
שהוא, בעצם,
אשליה.
שהוא לא שלך, הוא של אחרים.
לא של איש מערה כמוך.
זה האור של בני החיים,
חיי השמש,
חיי החופש, והדרור.
ואתה בעצמך,
שמעלה בדעתו שהוא קיים,
שהוא כמו כולם,
שהכל בסדר איתו.
שמאמין שיש עוד אנשי מערות כאלה ביקום.
ושיש מבנות האור שיודעות את זה,
שמוכנות לזה.
שיודעות שמערה זה לא דבר שלילי,
שמערה זה מיוחד.
שלנסות להיות במערה ולא להשלים איתה,
ולנסות לצאת,
גם אם עדיין לא הצלחת..
זה בסדר גמור.
זה מאוד אנושי.
ושאתה גיבור.
בת - אור שלא מפחדת מעטיפות החושך,
שמסתנוורות ומתקטנות מהבהקת הרצון.
שלא מצפה ממך להיות כרגע בן-אור.
בת אור, שהאור שלה הוא אור ישר,
אור זך, נקי.
מבט שחודר וסוקר הכל בעיניים א-לוהיות.
האור הזה שרואה אותך

ובכל מקרה כך או כך הרווחת שמחה, וזה מוקרן כלפי חוץ ועושה פלאים.

