קרה לכם שהיה לכם איזה משהו שמעיק עליכם בפנים
ולא הצליח להשתחרר
וזה ליווה אתכם והשפיע על התפקוד שלכם
ואז פתאום שחררתם אותו,
וחשבתם למה עד עכשיו לא עשיתי את זה
כאילו, חבל....
שיש משהו בפנים בנפש שדורש מענה והוא לא מקבל את המענה שלו
לפעמים יש איזה תחושה של איזה כביסה מלוכלכת שנמצאת במכונה ואין מה ללבוש לבנתיים
כאילו אין התקדמות, אין התחדשות. משהו תקוע.
ואז יש שחרור.
אז....
רציתי להגיד שלפעמים יש לי את זה בהקשר של התבודדות.
שמשהו בפנים יושב עמוק ומציק.
ופתאום קצת דיבור עם ה'
ואז הכל מובן
הייתי צריכה להרגיש את הקב"ה איתי. כאן.
הנשמה דורשת (!) בתוקף קרבה לה'. דרשתי קרבתך.
ואם לא נותנים לה מענה, היא פשוט מתנוונת, נכבית, עצובה.
ואפילו טיפה, קצת, טיפה לטעום,
כמו טיפות מים על שפתיים יבשות.
אפילו רק זה מאפשר לה קצת להשתחרר. והיא כאילו חוזרת לעצמה. שמחה.
והנחל יכול להמשיך לזרום כרגיל.
וזה פשוט מביא אותי לתובנה
שפשוט חייב להתחזק בעניין של ההתבודדות
וגם בעניין של כל הדברים שמונעים מאיתנו להיות רגע עם עצמנו
רגע אמיתי עם עצמנו, בלי הסחות דעת.
בלי הודעות, פורום, טכנולוגיה, וכו'
זהו בגדול.
שנזכה לנקות את הנפש
ולגלות את הנשמה.
יום טוב.
