אוףףףבוטחת בהשם
אני לא מהטיפוסים שמתייעצים הרבה אבל קוראת אדוקה של השרשורים פה, ונראה לי שאני חייבת את עזרתכם
אז ככה
אני נשואה 3 וחצי שנים פלוס שני בונבונים יש לי בעל מהמם ב''ה החיים תותים
אבל יש משהו שמאד מאד מאד מפריע לי
בעלי לא מבין איך מערכת הרגש הנשית עובדת, ובכלל אני נראית אישה מאד חזקה כלפי חוץ
בחיים לא קרה שהיה לי קשה ובעלי סתם כך בא וחיבק אותי, ליטף אותי, אמר לי "די, הכל בסדר, אני אוהב אותך ואכפת לי ממך" וזהו
עכשיו זה לא שהוא לא אדם טוב, להפך הוא בעל מדהים, וטוב, ואוהב והכל, והוא מוצלח ומרוויח הרבה כסף ועם זה הוא גם הרבה בבית עם הילדים ועוזר וכו', באמת שאין לי מילה רעה להגיד עליו ואני מרגישה שזכיתי בו ולכן אני תמיד מדחיקה את התחושה הזו אבל יש פעמים שאני נשברת ממש, ואני חייבת את התמיכה הרגשית שלו, לא את העידודים הרציונליים, וזה פשוט לא נמצא!
אין לו את זה, לא יודעת איך להגדיר,
אז לפני כמה שבועות הלכנו לישון והתווכחנו על איזה משהו והיה סוג של מריבונת ופתאום הרגשתי כ''כ אבודה אני שונאתתת לריב וזה היה ריב כזה טפשי אבל אני לא טיפוס שמתפרק ובוכה אז פשוט אמרתי לו שאני צריכה אותו, ואת החיבוק שלו, ועזוב את השטויות האלו מה זה מעניין בכלל לא בא לי לריב ובאתי להתרפק עליו אז הוא היה בשוק ממש התבלבל כמובן חיבק וליטף אותי אבל לא ידע מאיפה לאכול את זה אז אמרתי לו שכן, גם אני כמו כל הנשים צריכה חיבוק ותמיכה וכו אפילו שאני חזקה וכו' אני עדיין אישה
תכלס מפה לשם היה חיבוקים וכו ואז זה גלש לקיום יחסים וזה עיצבן אותי אבל זרמתי כי אני אוהבת אותו וגם הוא אוהב אותי אבל זה היה כזה לא במקום מה שהיה בא לי זה פשוט להתרפק עליו ולישון ככה עד הבוקר עם פיג'מה
תכלס לא השתנה כלום מאז, אבל אני לא יודעת איך להסביר ומה לומר
ואני גם בנאדם עם אגו בשמים והדבר האחרון שאני מסוגלת זה לפתוח שיחה ולהסביר לבעלי כמה לפעמים אני צריכה את החיבוק ותמיכה שלו כי אני ג'דה באופי
ועכשיווווו אני כזה עייפה הייתי לבד עם הילדים היום ויש לי מליון מה לעשות הבית נראה ג'ונגל ויש לי מבחן ענק ביום ראשון ובא לי לבכות ושבעלי יחבק אותי ויתן לי כוחות אבל זה פשוט לא הולך לקרות😞😞😞😞
אז פליז גברים ונשים אנא התפקדו ותסבירו לי איך אני משנה את זה כי אני חייבת לשנות!!
@נגמרו לי השמות עצתך נצרכת, וגם כל הנשמות הטובות שכאן♥️
אתם עוד צעיריםהעני ממעש
ייקח לו זמן ללמוד את כל הנל.

*תראי לו את מה שרשמת, אם שייך.
אין מנוס.את צריכה לדבר איתו ולהסביר לו מה את רוצהמיקי מאוס
הציפייה שלך שיבין לבד פשוט לא מעשית
יש לך צורך, הוא מאוד ישמח לתת לך את מה שאת רוצה אם רק היה יודע מה זה.

את בעצם אומרת- אני רוצה שהוא ידע מה לעשות בדיוק כמו שאני רוצה (כי אני בטוחה שיש לו תיאוריות והבנה מסוימת והוא בטוח שהוא נותן לך תמיכה באופן כלשהו) אבל אנע לא מוכנה להגיד לו. שיבין לבד...
זה משחק שבו אין הוראות אלא רק אישה שנהיית מם הסתם קרה ועצובה כשהוא לא פעל נכון. רב האנשים במקרה כזה פשוט לא פועלים....

נשמע שהיה טוב שאת יזמת והתרפקת עליו. זה נתן לו איזה אינדיקציה שזה מה שאת רוצה.
זה שזה נגמר ביחסים בעיני זה לא איזה ציון דרך בקשר למה שהיה. לפעמים תמיכה נגמרת שם וזה טוב אם זה התאים לשניכם באותו רגע ולפעמים זה גרוע אם לא התאים אלא "היה מצופה ממך".
אם את מרגישה שיש מתח כזה צריך להעלות את זה, להבהיר שלפעמים כשאת רוצה קרבה כי את עצובה או מותשת את לא מעוניינת ביותר מזה ושלא יפגע כי זה לא אומר שאת פחות נמשכת ואוהבת אלא ככה את בנויה...

סליחה שאין לי נחמה
הלוואי והיתה דרך להתקין להם במח את התוכנה לקרוא את המחשבות שלנו ולדעת תמיד מה נכון לעשות.
אני רק יכולה לעודד אותך שכשתתגברי על זה תרוויחי כ"כ המון שזה משתלם!
וואו ריגשת אותיבוחר בטוב!
את נשמעת כל כך אמיתית וכל כך צריכה את המקום הזה של החיזוק, חיבוק, תמיכה שלו במקום הזה.
כל הכבוד לך על היוזמה שפשוט אמרת- אני צריכה ממך חיבוק. זהו.
מניסיוני כדאי לך לדבר. להסביר. וללמד אותו את זה. איך עושים את זה. מתי יש לך צורך בזה.
אגב, לגבי היחסים הייתי מדליק שם נורה לראות שזה לא הולך לשם כל פעם שיש לך צורך בתמיכה כי זה עלול לגרום לך להתרחק אם את יודעת שתמיכה נגמרת ביחסים...
בהצלחה רבה. וזה נשמע שיש לכם קשר טוב, והערכה אחד כלפי השני (לפחות מהצד שלך), אז הקב''ה רוצה שתעברו דרך משהו כדי שתגדלו עוד והדרך שלכם תהיה טובה יותר והקשר עמוק יותר.
בכל פעם שקשה לי (בפן האישי ובטח בסוגי), זה כי אלוהים אומר לי-אני רוצה שתגדל עוד, שתצמח עוד. שתעמיק עוד.
נשמה את תהיי חייבת להסביר לו את זה ..רקלתשוהנ
לא רק שהוא לא אישה
הוא גם גבר
כל מה שברור לך מאליו - יכול ממש להפתיע אותו.
סביר מאד שצורות התמיכה שאתם צריכים/נותנים הפוכות לגמרי...

נגיד יכול להיות שהוא נסער והוא יצטרך את הפינה שלו ואת השקט שלו לחשוב על מה שקרה, או דווקא לא לחשוב על זה אלא להתעסק במשהו אחר, ואת באופן אוטומטי תבואי ותחבקי אותו ותדברי איתו על זה, כמו שהיית עושה עם חברה - אבל יכול להיות שהאינסטינקט שלך צורת ההתמודדות שלך לא דווקא מתאימים למה שהוא צריך...

ככה גם הפוך. הוא לא מפנה לך כתף קרה. הוא לא עושה לך דווקא. הוא פשוט לא יודע, הוא לא נביא ואני חושבת שזה לא פייר לצפות ולצפות ולצבןר ולצבור בלי לתת לו אפשרות לבוא לקראתך!

זה כל כך פשוט, לחבק, וזה כל כך ישמח אותו שרק החיבוק שלו כבר עוזר לך להירגע או לסלוח, או להרגיש אהובה ומוערכת.
את אומרת שהוא איש טוב ובעל טוב, אני אומרת תבלעי את האגו, לא עשית שום דבר רע, את רק רוצה חיבוק ותעשי טוב לשניכם.

ממליצה לך לקרוא את גברים ממאדים ונשים מנגה, ספר מעניין.
הכי טטבנפשי תערוג
לוותר על האגו שלך
ולשבת ולהסביר לו (וכנראה שתצטרכי לחזור על זה כמה פעמים, אם לא יותר) מה בדיוק את צריכה ומצפה

ואם קשה לך
תכתבי לו את זה במכתב
לשתף מעומק הלבNc5
את מתארת בהחלט צורך בסיסי מאוד לאישה.אל תותרי עליו!
מציע לך לשאול אותו האם יהיה מעוניין שתשתפי אותו בקושי גדול שעובר עליך, ובמידה וירצה תסבירי לו שאת מאוד רוצה שיבין מה את זקוקה לו.
מצד אחד הוא ינסה להיות קשוב, ומצד שני כשאת מזהה שהוא משתפר תראי לו ששמת לב לכך, לאט לאט היכולת שלו לראות את הצרכים שלך תגדל.
בהצלחה רבה
השינוי קודם כל צריך להיות אצלך....ד.

מה שאת רוצה, מובן ובסדר גמור - 

 

אבל תראי מה כתבת כאן:

 

"אני בנאדם עם אגו בשמיים.. ג'דה באופי" - אבל את רוצה "חיבוק" כש"הדבר האחרון שאת מסוגלת זה להסביר לו את זה"..

 

את באה אליו אחרי מריבה כשפתאום מרגישה "אבודה" - אבל "מעצבן אותך" שזה המשיך הלאה... "את היית רוצה ש.." - כאילו את נמצאת לבד (אבל לא. את ממש לא רוצה להיות לבד...).

 

 

אז אכן, לפי מה שתיארת בעלך נראה טיפוס מעולה. אם תעבדי על כמה דברים אצלך, אולי תרגישי יותר טוב עם מה שאת רוצה:

 

1. אל תצפי שבעלך "מעצמו", יתן לך במקום "עידוד רציונאלי" (שזה העידוד הקונוונציונאלי של גברים), עידוד מסוג אחר של חיבוק ו"די.." וכו' - בפרט כשאת טורחת להעמיד פנים שאת בכלל לא כך.

 

אז אין ברירה, תעבדי על ה"אגו" שלך, תרדי מההצגה של ה"ג'דה" - ואכן תדברי איתו, במתינות, תסבירי לו מה את צריכה לפעמים ובאיזה הזדמנויות. וגם תסבירי (אולי קודם כל לעצמך) איך זה מסתדר עם הצדדים האחרים של האישיות. יש לך סתירה פנימית - ואת משליכה אותה עליו, ומצפה שיבין את זה מעצמו.... זה לא יקרה. הוא איש טוב - את צריכה לפתור בתוכך בעיון קל, מה המקום האמיתי של כל צד כזה מהאישיות שלך - אח"כ לשבת איתו על זה בנחת. כמובן, בלי שמץ "האשמה" - כי הוא לא אשם בכלום.. רק סוג של בקשה.

 

2. כמו שאת רוצה שהוא יבין אותך - קודם כל את צריכה לצאת קצת מהמעגל של "אני" ולראות גם שיש אותו.

הדוגמה החדה לזה היא, מה שאת מתארת כשהיתה מריבה קטנה ופתאום הרגשת "אבודה".

 

קודם כל, את צריכה לדעת, שאצל איש, אם מתווכחים על משהו רציונאלי - ופתאום האשה אומרת "עזוב את השטויות האלה, מה זה חשוב בכלל"... היא בהחלט יכולה להיראות באותו רגע לא הכי חכמה... מה זה "מה זה חשוב בכלל" כשרגע קודם התווכחת על זה..   אם לא חשוב - בשביל מה מראש?... 

אלא שאת דיברת כמו אשה. ההרגשות נתנו אצלך את הכיוון באותו רגע - ודיברת אותם. מבחינתו, ניתקת כל קשר רציונאלי אל רגע קודם..

 

אלא שהוא איש טוב, זרם איתך בכיוון ה"מפתיע" מבחינתו. עצם הדבר הזה, מוליך אותו לכיוון השני, כי את בעצם "מפתה" אותו באותו רגע. 

אח"כ, "מעצבן אותך", שזה לא נעצר בדיוק בנקודה ש"את התכוונת"?... תקראי - זה נראה לך סביר? איש בנוי אחרת מאשה - את לא יכולה לצפות שבמפתיע תעשי "טוויסט" כזה, בתור אשתו הכשרה, וזה ייעצר בדיוק בנקודה ש"רצית" (וכמובן לא אמרת שרצית דווקא כך - כי את הרי "ג'דה"...).

 

אז גברת יקרה... תואילי לחשוב גם קצת מה מהצד שלו. בדיוק כמו שאת רוצה שיבין איך מצידך.

 

ואם את רוצה שאחרי יום כמו היום, תקבלי חיבוק עם כחות... אז את צריכה לנהל איתו שיחה. שיחה מקדימה כללית.

ותתני לו סימנים. תאמרי למשל: תראה, אם אני נניח איזה ערב אומרת לך שהיה לי יום עמוס - ועוד יש לי מבחן ענקי, והבית בלאגן - אז הדבר הכי חשוב שאני צריכה באותו רגע, זה חיבוק (כשמותר). לא הסבר אך לפתור את הבעיה - אם אצטרך עצה אבקש במפורש - רק חיבוק לזמן קצר, זה נותן לי כחות - וכבר אתקדם הלאה...

 

היי יקרה,נגמרו לי השמות

קראתי את הודעתך וכבר בהתחלה רואים כמה ב"ה ברכה יש לכם בחיים,

נשואים

עם שני מתוקים

יש לך בעל *מהמם* כדברייך

בעל מדהים

בעל טוב

בעל אוהב

בעל מוצלח

בעל מרוויח הרבה

בעל שהרבה בבית

בית שמאוד נוכח ומעורב בגידול הילדים

והחיים תותים כדברייך

 

ואז כבר בשורה הבאה את בעצם עונה לעצמך כמעט על הכל: "בעלי לא מבין איך מערכת הרגש הנשית עובדת

ובכלל אני נראית אישה מאוד חזקה כלפי חוץ"

ז"א שאת כבר ענית לעצמך יקרה - יש כאן שני עניינים מרכזיים שאם תשימו שניכם את הדגש עליהם - כבר תראו שיפור גדול.

1. לאט לאט ללמד את בעלך ושהוא ילמד איך עובדת מערכת הרגש הנשית.

(ובינתיים כמובן לא לכעוס עליו שלא מבין, כי הוא גבר ונולד כזה

אז כמו כל דבר שאם לא מבינים בו, או לא מבינים בו מספיק - לומדים אותו ואז יש יותר ידע,

כך גם כאן

ע"י לימוד של זה,

ע"י תיווך שלך של זה,

הוא יוכל להיות ספץ' גם במערכת הרגש של אשתו.

 

וזה כמובן תהליך ולוקח זמן, אבל לגמרי אפשרי!

 

וכמובן שצריך עבודה ולימוד אקטיביים, ולא לצפות "שיפול משמים" בצורה פסיבית,

כמו שלא נצפה לדעת להיו עו"ד בלי לעשות כלום וללמוד,

ואם אנחנו לא מבין במערכת המשפט - נלמד

ואם אנחנו לא מבינים במערכת החינוך - נןלמד

ואם אנחנו לא מבינים במערכת הכלכלה - נלמד.

אז בדיוק בדיוק כך גם כאן.

 

פשוט הסיבה שאיכשהו זה נראה לנו ש"מה הוא לא יודע? הוא צריך לדעת!"

זה בעיקר בגלל הבניות ותפיסות תרבותיות שמשרישות לנו מגיל 0 שבאמת קיים איזה אביר על סוס לבן,

שהוא גם קורא מחשבות

וגם נמצא שם תמיד תמיד בשבילנו, גם כשהוא עייף וחולה,

גם כשאנחנו משגעות אותו ועולות לו על העצבים...

רק שזה אולי נכון לסרטי דיסני

אסבל ממש לא למציאות עצמה.

 

ולהתפכח מהחלום והפנטזיה הזו זה גם תהליך ***שאנחנו הנשים צריכות לעבור עם עצמנו***

 

אז אחרי שמבינים את זה,

ואחרי שלומדים על זה,

אני מגיע לשלב השני - שצריך *לתווך* לו את זה:

 

2. כתבת שאת נראית אישה מאוד חזקה כלפי חוץ, וגם משדרת רוב הזמן "אני מסתדרת בד. תודה. אני חזקה וג'דה ויכולה על הכל!"

 

אם זהו השדר, יהיה קשה מאוד לבעלך להבין ולדעת איך עובדת מערכת הרגש הנשית,

כי כל מה שהוא רואה לנגד עיניו זה אישה חזקה ועוצמתית שכאילו "לא צריכה אותו".

אבל כמובן שזה רק כאילו.

את בחוכמתך ובתבונתך יכולה לאט לאט להראות לו את זה ממש,

לתווך לו את זה,

ללמד אותו *אותך*

ללמד אותו מי היא "בוטחת בהשם"

מדוע היא משדרת חוזק כל השנים בכלל, מה קרה שם שהיא הרגישה שהיא חייבת או צריכה או רוצה לשדר שהיא חזקה והיא מסתדרת לבד?

האם אולי כך היא הרגישה שתצליח לשרוד בעולם? האם היה לה בילדות מקורות תמיכה ועזרה או שהיא הרגישה שהיא צריכה להסתדר לבד כי אם לא היא לא תשרוד בעולם הזה?

האם יש לה תפיסות אידיאולוגיות בנושא?

האם זה פשוט האופי שלה?

מה עוד?

 

ממש ללמוד אותך.

 

לעשות עלייך תואר ראשון

ואז תואר שני

ואז דוקטורט.

 

ואז ללמוד מה את באמת צריכה?

ומתי את צריכה את זה?

ואיך את מרגישה אהובה בעצם?

ומה הוא יכול לעשות *בפועל* כדי שתרגישי אהובה על ידו?

למשל להכין ממש רשימה של דברים דרכם את מרגישה בפועל אהובה ולהביא לו אותה, והוא יכול לסמן ליד כל סעיף מ1-10 עד כמה קל לו/קשה לו לעשות את הדברים, ולהתחיל לעשות את הדברים הקלים ולאט לאט להתקדם מכאן...

 

ואז ללמד אותו מה באמת קורה שם בעולם הפנימי שלך,

מה החלומות שלך,

מה הפחדים שלך

מה הרצונות שלך

מה מצחיק אותך

מה מעציב אותך

איך את מרגישה כשאת חלשה או בודדה 

ומה את הכי צריכה בזמנים הללו

 

וכן הלאה...

 

זה לימוד שהוא לא פחות ממרתק!

וזה לימוד שיכול כ"כ לקרב ביניכם,

לימוד שיגרום לבעלך היקר לבקר בלב שלך

ולך לבקר בלב שלו אח"כ.

 

זה נותן לזוגיות עוצמות ועומק פשוט ענקיים!

 

אז אם יש אגו - לומר לו: אני רואה אותך. אני מבינה שאתה כאן בעצם כדי להגן עליי כל השנים.

אני מבינה שהגעת כי אולי בלעדיך לא הייתי שורדת או לא מצליחה דברים שהצלחתי בזכותך.

מבינה ומכבדת.

אבל בפני אישי היקר, אותו איש מהמם שיש לי, איתו כרתתי ברית - שם אני פחות זקוקה לך.

אני יודעת ובטוחה שהוא בעדי ולא נגדי. אז אני לא צריכה אותך שם.

ולאט לאט לעשות גם עבודה עם עצמך על האגו, על הדיבור עם בעלך, שממש לומר לו לפרטי פרטים מה את מרגישה ומה את צריכה ומה את רוצה ומה את חושבת, בצורה הזו ייטב גם לך וגם לאישך וכמובן לילדיכם המתוקים ולכל המשפחה שלכם.

 

גם בעלך יעשה עבודה של ללמוד אותך

גם את תעשי עבודה של ללמד אותו אותך וגם לאט לאט להיפרד מהאגו מולו ולהיות פתוחה ישירה וכנה איתו

וגם שניכם יחד תעבדו על תקשורת יותר פתוחה ומפורטת ועמוקה ביניכם - לדבר לדבר לדבר. את הכל.

לא מנחשים, לא קוראים מחשבות - מדברים!

 

3. ועוד נקודה שהעלית לגבי קיום היחסים שהגיע בעקבות חיבוק ולך זה לא היה מתאים - זו בעיניי נקודה בפני עצמה שצריך לברר אותה לעומק.

בכלל לפתוח את נושא האישות ביניכם ולראות איך כל אחד מכם ושניכם יחד מרגישים שם.

ובהחלט לעבוד גם על המקום הזה ולהגיע לשיפור שלם.

 

גם שם, תקשורת טובה ופתוחה,

לימוד שלך *את עצמך* ומה עושה לך טוב ומה פחות

ושוב - *תיווך* שלך את זה לבעלך 

וכמובן למידה משותפת יחד על הנושא -

יכולים להביא לעוד הרבה הרבה יותר אור וטוב וחיבור וכיף והנאה ביניכם גם בתחום הזה.

 

בתור התחלה למשל,

ללמוד ולעבוד על המקום של הרצון שלך, של החשק שלך, החשק הנשי בעיקר (יש גם כ"כ הרבה נשים שאפילו לא יודעות איך עובד מנגנון החשק הנשי, אז קל וחומר שגברים... ואיך אמרו רבותינו?

תורה היא וללמוד אנו צריכים!

זה לגמרי נושא רחב שמצריך לימוד!

גם כאן, תשוקה כמו אהבה היא משהו אקטיביי לגמרי שאפשר ליצור.

היא לא פסיבית, לא נוחתת משמים,

ע"י השקעה ולימוד ועיון בה והכרה רחבה שלה, של בעלי, שלי - אפשר גם כאן להגיע לעומקים והבנות עצומים וזו מתנה אדירה לכל זוג באשר הוא, גם לזוג הכי מאוהב ונהנה שיש

(גם להגיע מ9 ל10 או מ10 ל11 זה כיף גדול, לא רק לעלות מ0 ל1...)

 

* (אם תרצי עוד פירוט לגבי התחום הזה, אוכל לשלוח לך סיכום כלשהו שעשיתי בנושא במסר/במייל, כמובן שזה לא מחליף לימוד מעמיק, אבל זה סיכום כלשהו שכן מעלה כל מיני נקודות חשובות...)

 

4. לגבי המשפט שכתבת שאת שונאת לריב -

גם כאן כדאי ללצמוד על ריבים, על מה זה אומר בשבילך אםפ אתם רבים?

אולי זה אומר בעינייך שזו סכנה לזוגיות?

סכנה לאבד אותו?

אולי משהו אחר?

 

ואז אפשר לאט לאט להביט על זה לעומק ולראות איך מתקדמים מכאן

וכמובן שוב *ללמוד* (זו מילת המפתח בכל ההודעה הזו נראה לי ) *איך* לריב נכון

וכמובן גם איך להשלים,

** אצרף כבר קובץ שכתבתי על ריבים, בתקווה שיהיה לכם לעזר

 

בהצלחה רבה יקרה!

 

שיהיה לכם לימוד נעים ופורה ותמשיכו להעמיק את הטוב שכ"כ נוכח וקיים אצלכם, בכל המובנים

 

 

** ומצרפת לגבי הריבים:נגמרו לי השמות

@בוטחת בהשם

 

חלק ראשון

 

כאשר ניקלעים למצב של מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות:

קודם כל זוכרים שזה קיים בכל מערכת יחסים שהיא,
ובפרט במערכת יחסים של זוגיות בין איש לאישה,
תמיד יהיו חילוקי דעות, ויכוחים, וכן, גם ריבים.

אין באמת זוג שיכול לא לריב/להתווכח/לא להסכים על משהו א-ף פ-ע-ם.
למה?
כי ככה עובד העולם.
אנחנו אנשים שונים.
"וכשם שפרצופיהם שונים כך דעתם שונה".
וכשמדובר לא רק בשני אנשים שונים,
אלא גם באיש מצד אחד ואישה מצד שני - ההבדלים יהיו אפילו יותר גדולים.

אז מה לעשות? האם נידונו מראש לכשלון בזוגיות?
ממש ממש לא.

זה בסדר להתווכח, זה אפילו טוב לפעמים,
כך מגלים מהם הרצונות, השאיפות, החלומות, האופי והלך המחשבה של בן/בת הזוג שלנו.
כך יכולים לבקר בפנימיות של האהוב/ה שלנו באמת,
כך אפשר לשמוע ולהבין יותר לעומק מאווים מחשבות ודעות שלא תמיד יכולים להיאמר בדיבור רגיל בשגרה רגילה.

ויותר מזה,
כך גם מגלים על עצמנו יותר.
כך מגלים מהם "הכפתורים" שמדליקים אותנו יותר ופחות,
מה מרגיע אותנו, 
מה מעצבן אותנו,
מה נעים לנו ומה לא,
על מה אנחנו יכולים לוותר ועל מה לא,
מה יותר חשוב לנו ומה פחות,
מי אנחנו ואיך אנחנו מגיבים.
והדבר יכול לשכלל אותנו עצמנו, להגדיל אותנו,
להצמיח אותנו, לגרום לנו להיות אנשים טובים יותר.

אז לריב?
כן! 
מותר! זה בסדר! זה לא סוף העולם!
צריך רק לזכור שני דברים חשובים:


1. לדעת *איך* לריב -
ז"א, חייבים להיות קווים אדומים גם בשעת מריבה.
כמובן בלי אלימות מכל סוג, 
בלי קללות, 
בלי הטחות מילים פוגעניות,
בלי להזכיר את העבר
בלי להעיף חפצים/לשבור דברים
וכל אחד יוסיף את הגבולות שלו.

 

2. לדעת גם איך להשלים.
כן, זה בסדר להתווכח לפעמים, לכעוס, זה אפילו טבעי לחלוטין.
אבל החוכמה היא להצליח להתעלות מעל זה,
לדעת להשלים, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.
לא כדאי אף פעם ללכת לישון בריב,
לא מומלץ בכלל שיעברו ימים רבים בלי לדבר אחד עם השני בגלל הכעס ואותו הריב,
אפשר לקחת זמן להירגע, אבל כדאי שיהיה מצומצם לכמה שעות,
ולהגיע למצב שלא יעבור לילה שלם שבו הלכנו לישון כעוסים.

 

אז בפעם הבאה שנריב נזכור:
א. אנחנו נורמלים!
ב. זה לא אומר כלום על הקשר שלנו, לא משנה עם מי היינו חיים - גם איתו/איתה היינו רבים, בדוק!
ג. להיפך, זה שאנחנו רבים רק מעיד על הביטחון שיש לנו בקשר,
שבזכותו אנחנו מרגישים בנוח גם לומר מהי דעתנו האמיתית, ואפילו לא להסכים ולנהל ויכוח ולדעת תמיד שבן/בת הזוג תמיד ישארו שם בשבילי.
לריב זה להיות עם בטחון בקשר שלנו ובאהבה שלנו שתדע לשרוד גם את זה.
ד. בשעת הריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על העולם של היקר/ה לנו מכל.
ה. בשעת ריב יש לנו הזדמנות נדירה ללמוד יותר על עצמינו, ואפילו להצמיח ולהגדיל את האישיות שלנו עצמנו.
ו. צריך לדעת *איך* לריב
ז. צריך לדעת גם להשלים
ח. אחרי שמשלימים עלינו דרגה ביחסים שלנו. קיבלו "אות גבורה" נוספת לקשר שלנו, לביחד שלנו, לאהבה שלנו,
אם נשכיל לריב נכון וללמוד מהריבים ואח"כ להשלים באהבה שלמה - הקשר רק ירוויח מזה, יתעמק ויגדל.

 

 

חלק שני

 

  • עוד דבר שעוזר הוא לזכור ולהזכיר לעצנו תמיד ש: אני לא חזות הכל!

כשאני עייפ/ה/לחוצה/תשושה/מעוכה/מחוקה/עמוסה/כאובה/עצובה/מדוכדכת
ומצפה מבן/בת זוגי 
להקשיב לי ללא גבול,
לקבל אותי כמו שאני ללא גבול,
לעזור לי ללא גבול
לשמח, להחמיא ולהרים אותי ללא גבול
ולהכיל את כל כולי גם במצבים האלה

אני חייב/ת לזכור

שבאותה מידה -
גם בן זוגי לעיתים
עייף/לחוץ/תשוש/מעוך/מחוק/עמוס/כאוב/עצוב/מדודכך
וגם אני צריכה
להקשיב לו,
לקבל אותו כמו שהוא,
לעזור לו כמה שאני יכולה
לשמח, להחמיא ולהרים אותו
ולהכיל אותו גם במצבים האלה.

אי אפשר לצפות שבן/בת הזוג יהיו בשבילנו 24/7 בכל מאת האחוזים בלי שום עצירות.
לפעמים מה שהם יכולים לתת זה רק 90%
לפעמים רק 50%
גם הם בני אדם.
כמו שאני מצפה מהם להכיל אותי גם שאני לא הכי נחמדה ושלווה
כך בדיוק אכיל אותם שהם לא הכי נחמדים ושלווים.

כולנו בני אדם.
כולנו לפעמים עייפים.
כולנו לפעמים כועסים.
לא לקחת קשה, לא לקחת ללב
לא לכעוס יותר מדי על בן הזוג.
הוא לא צריך להיות מושלם כל הזמן.
הוא לא יכול להיות מושלם כל הזמן.
פשוט לא יכול.
וגם אנחנו לא.

כי ככה אנחנו.
בני אדם.
כאלה עם בשר ועצמות
כאלה עם עוצמות 
אבל גם חולשות

כאלו עם רגעים מלאי אנרגיה וכוחות חיים
שרק בא לעזור לכל העולם ולטרוף את כל העולם
וכאלו עם רגעים לש חולשה ותשישות
שרק בא לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת איזה שנתיים ככה...

אז...
ראיתי את בן הזוג קצר רוח?
במקום לכעוס ולרטון ולרדת עליו
אשתדל להכיל אותו, להבין אותו, 
להיכנס לראש שלו
לחשוב לרגע מה הוא מרגיש עכשיו
מה קשה *לו* עכשיו
מה יעזור *לו* עכשיו
מה ישמח *אותו* עכשיו
וקצת "לרדת" ממנו...
לתת לו את הספייס שלו,
את המרחב שלו, את המקום שלו,
לתת לו את ההרגשה שאני מבינה אותו
ושזה בסדר, מותר גם להיות לא מאה אחוז לפעמים.

אם בריב/בויכוח/בעצבים הבאים
נזכור את זה
שהוא צועק כי...
כי גם לו קשה...
כי גם הוא מרגיש ש....
כי גם הוא עבר את זה ואת זה ואת זה וכבר עמוס...
שגם הוא לא כל כך מסתדר עם זה ועם זה ועם זה...
ושאני עצבנית כי...
כי גם אני עייפה או עמוסה
כי גם לי קשה כך וכך...
כי עליי עובר כך וכך...

בצורה הזו,
הריב יהפך לשיח מבין ועמוק,
בונה ומפרה
וירבה אהבה, הזדהות והבנה ביננו.

למה?
כי אני לא חזות הכל.

 

חלק שלישי

 

עוד על משברים:

כשאנו נמצאים בעיצומו של משבר בחיים -
בו בזמן אנחנו נמצאים בתוך שבר בחיים.

וכשמשהו שבור - חייבים לתקן.

אז כשאנחנו במשבר -
זו הזדמנות נדירה ועמוקה בשבילנו לתקן.
לתקן את עצמנו.
לתקן את החיים שלנו.
לתקן מה ששבור לנו בחיים האלה.

כשאנחנו נמצאים במשבר -
יש לנו גם הזדמנות נדירה להיות "משבירים לעצמנו"
כמו יוסף הצדיק, שהיה המשביר במצרים,
בזכותו לכל העם היה מזון ויכולת קיום ל7 שנים שלמות.

גם אנחנו -
אם נשכיל להבין מה המשבר הזה שאנו חווים אומר לנו?
מה הוא אומר עלינו?
מה הוא אומר על המקום שאנו נמצאים בחיים?
מה בו כואב לנו הכי הרבה?
מה הוא גורם לנו לחשוב, להרגיש ולרצות הכי הרבה?
אם נענה לעצמנו על כל אלה -
נוכל לזכות ולהיות המשבירים של עצמנו.
לגרום לנו להיות ניזונים יותר,
להיות חיים יותר,
להיות שלמים יותר
להיות מרוצים יותר.

כשאנחנו נמצאים במשבר - 
ניתן לנו "שובר" במתנה.
כן,
לפעמים
המשבר הוא מתנה.
כי בלעדיו לא היינו עוצרים רגע להסתכל בחיים שלנו.
לראות איפה כואב, איפה קשה,
איפה רע,
מה צריך לתקן,
מה לא הולך אפילו שניסינו בכוח זמן רב,
מה דרוש תיקון לשבר הזה.

קיבלנו שובר חינם להזדמנות חד פעמית להפוך את החיים שלנו למשהו טוב יותר.

כשיש משבר,
אפשר לקחת את המשבר הזה,
להתעלם, לכאוב ולבכות ולא באמת לשנות משהו בחיים שלנו.

אבל אפשר גם אחרת.

אפשר גם לתקן את השבור.
אפשר גם לזכות בשובר מתנה להתבוננות מעמיקה על החיים שלנו.
אפשר גם ללמוד ממנו ובזכותו להיות המשבירים הראשיים של עצמנו.
"המשביר לצרכן"
וה"צרכן" הזה הוא אני. לי אני צריך להיות המשביר.

 

חלק רביעי

 

ועוד על מצב של ריחוק/מריבות:

 

אז כל אישה ואיש שחוו מקרים דומים יכולים מאוד להזדהות ולהבין אותך.

ההרגשה הזו, 

של ריחוק פתאום,

והפחד הזה מהריחוק פתאום

ומה הוא אמר?! ולמה הוא אמר?!

ומה, אני כבר לא חשובה לו?!

למה??

למה הוא פוגע ככה?

למה להעליב?

למה להקניט?

למה ליצור מציאות מגעילה שכזאת?!

 

 

ואז, 

אחרי המילה המעליבה

או המשפט

או הבעת הפנים

או המקרה

או הסאבטקסט

משתבללים.

ולא רק שההשתבללות הזו מעצבנת לכשעצמה,

היא גם מביאה איתה עוד יוצר מחשבות רעות,

עוד יותר דמיונות מפחידים

עוד יותר הסקת מסקנות מרחיקות לכת,

תסריטי אימים כמו שרק המוח יכול לתסרט,

בדידות,

הגולה הנוראית הזו בגרון,

בכי לכרית

הרגשה של קיפוד מכווץ בחדר שרק רוצה לישון ולקום עוד שנה שהכל יסתדר, ואם אפשר שהאיש יבוא עם זר פרחים ומילת סליחה ענקית מודבקת עליו,

ישתפך עד כמה הוא מצטער

עד כמה הוא טעה

ועד כמה את נהדרת ומושלמת ומה הוא זכה שיש לו אותך?!?

 

ובגלל שזה לא קורה,

לפחות לא במציאות אלא רק בחלום,

אז מרגישים עוד יוצר מבואסים

עוד יותר קטנים

עוד יותר כועסים 

עוד יותר פגועים

איזה חצוף הוא! מה הוא חושב שהוא דיבר אליי ככה?! מה זה פה?!

 

ושוב המוח והרגש משתלטים והרגשה של מחנק שהכל סוגר והריחוק והניכור מקבלים ממדים מפלצתיים פשוט מריב אחד קטן...

 

אז מה עושים?

קודם כל נושמים.

נושמים עמוק ומבינים שאנחנו יצורים אנושיים נורמליים עם רגשות וכעסים

ומותר לנו להרגיש פגועים אם משהו פגע בנו.

 

אחר כך אומרים לעצמנו כמו מנטרה (אפילו שלא נאמין לעצמנו, עדיין לחזור ולומר):

הכל יהיה בסדר!

זה משברון וממנו נצמח!

בסוף הזוגיות תתחזק מזה!

להחזיק מעמד, זה יפתר מאה אחוז!

זה יעבור והכל יהיה בסדר!

אין שום אפשרות אחרת!

(כן, גם אם המוח והכעס כבר גלשו לדמיונות על גירושין חלוקת רכוש הסדרי ראייה ואיך הילדים יגיבו וכו׳)

להרגיע את עצמנו ולהיות בטוחים שזה יסתדר לטובה!

 

אחרי שנתנו לעצמנו לגיטימציה,

ואחרי שנרגענו

קובעים לדבר על זה!!!

 

לדבר לדבר ושוב לדבר 

תזה הדבר אולי הכי חשוב בזוגיות!

 

אז עם כל האגו הגדול

ועם כל הפגיעות

נותנים לעצמנו איזה כמה שעות שבהן כל אחד חושב על מה שנעשה עם עצמו ותופס קצת דיסטנס

ואז לבוא,

כמה שזה מרגיש מאולץ קשה לאגו וכו- לבוא ולדבר!

 

לפתוח ולומר שאני מאוד רוצה לדבר 

שזה חשוב מאוד

לברר האם יש עכשיו זמן לשיחה רצינית וארוכה, בלי הסחות,

בלי ילדים צועקים ברקע

בלי עבודה שחייבים עכשיו לרוץ אליה,

בלי סדרה או מונדיאל שיש עכשיו בדיוק ונרצה לסיים מהר,

פשוט לברר האם אפשר לדבר עכשיו? אבל שיחה עמוקה וארוכה.

אם כן - מה טוב.

פותחים הכל.

את אומרת מה שעל ליבך, הכל והוא שומע.

אחר כך הוא אומר את כל מה שעל ליבו ואת נקודת המבט שלו, הכל, ואת שומעת.

לא מפסיקים לברר עד שהעניין מוצה עד תום!

בלי פירור שנשאר לא פתור!

ולא רק זה,

אלא גם עושים הסקות מסקנות וסיכום בסוף!

אפשר ביחד ואפשר אפילו לכתוב את זה במקום אישי ולזכור.

כמו ״רשימת דגשים בזוגיות שלנו:

1.שאני נפגעת אני צריכה שקט

2. שבעלי אומר לי איקס הוא מתכוון וואי

3. אם אני עושה א׳ בעלי מרגיש לא כל כך כיף

4. המוח שלי שונה מהמוח של אישי, אני מפרשת ככה את זה והוא ככה, פשוט כי אנחנו שונים ובלי שום כוונה רעה

5. בפעם הבאה שזה קורה - יהיה טוב אם נעשה/לא נעשה/ נשים לב/ ניזהר יותר מ...

 

אחרי הרשימה הזו

לזכור תמיד שאת אוהבת את בעלך

ובעלך אוהב אותך

ורוב הסיכויים שלא הייתה לו כוונה לפגוע, אלא אמר מה שאמר או עשה מה שעשה מהרגל/ רוח שטות/ שיעמום/ לחץ/ עייפות / חוסר תשומת לב/ שוני בפירוש המשמעות במוח שלו וכן הלאה.

 

אחרי ההבנה המאוד חשובה הזו אפשר להתקדם.

אז הוא כעס כי הוא הרגיש ח** עם עצמו.

אז הוא כעס כי הוא תפס את התגובה הנפגעת והמתרחקת שלי כביקורת שלילית כלפיו שכאילו אומרת לו: אתה לא בסדר! תתבייש לך!

הוא כעס כי אולי הוא מאוכזב וכועס בכלל על עצמו שפגע בי בכוונה או לא ומתוסכל מזה וזה יוצא בצורת כעס אן צעקה

הוא כעס כי הרגיש שדוחקים אותו לפינה וכו׳

 

ואני כעסתי כי המילה הזו מתפרשת במוח שלי כפוגענית

אז אני נפגעתי כי הרגשתי שאני לא חשובה לו

שאני לא מקום ראשו אצלו

שאני לא מושלמת בעיניו

שהוא לא מכבד אותי כמו שאני מצפה ורוצה 

וכן הלאה.

 

אחרי ההבנה הזו

אפשר לומר אותה אחד לשנייה, שכל אחד יעשה ״ביקור הדדי״ בלב של השני,

ברגשות של השני,

בדפוסי החשיבה והמוח של השני,

שכל אחד יכנס רגע לראש של השני ממש כמו משחק תפקידים,

ואחרי ההבנה השלמה הזו א תביני בדיוק מה גרם לו ולמה

והוא יבין בדיוק מה קרה לך ולמה

ותוכלו להמשיך בחיים ביתר כיף ואהבה עם ההבנות והתובנות החשובות הללו.

 

(אם אין זמן לשיחה ארוכה אומרים: ״חשוב לי לדבר.

עכשיו לא מסתדר, מתי כן אפשר?״

ולקבוע זמן מדויק, עדיף כמה שיותר מוקדם,

לפנות את הכל ושזה יהיה ראשון בסדרי העדיפויות

אבל לא לוותר!

לקבוע!

לדבר!

עד הסוף!

זה חובה!

 

אפשר גם לעשות ״אימאגו״ 

שבעצם אומרים את כל הנ״ל בקירבה, מבט בעיניים, שומעים כל אחד בתורו עד הסוף,

משקפים מה ששמענו ושואלים האם הבנו נכון? (רק חוזרים על הנאמר מבן הזוג בלי לתת פרשנות והערות משלנו),

אחר כך מביעים הבנה והזדהות , ״אני מבין שכאב לך שאמרתי לך ככה וככה,

זה באמת יכול לפגוע״ וכדומה.

 

ולזכור - ממשברים צומחים.

 

 

 ולזכור גם –

שמכיוון ששניכם בני אדם שונים,

והמוח שלכם מפרש בצורות אחרות לפי דפוסי ילדות ודפוסים אחרים שמשפיעים עליו,

כל אחד מכם מפרש שונה את אותה סיטואציה.

 

אז מצד אחד בעלך צריך להבין שאין צורך לכעוס, כי את הבנת מה שהבנת מדבריו כי כך המוח שלך פירש את הדברים,

כך שלל החוויות, הרגשות והמחשבות שלך אישית גרמו לך להרגיש - כי את זו את 

ואי אפשר לעשות ניתוח לשינוי מוח עדיין...

 

ואת צריכה להבין ולא לכעוס עליו שהמוח שלו פירש את הסיטואציה כפוגענית כלפיו, כיוון ששפטו אותו לחומרה *לפי דעתו והרגשתו*

המוח שלו, על שלל דפוסיו וכל המטענים שהוא חי וסוחב איתו מינקות פירש שאם אשתו אומרת לו ״נעלבתי ממך שאמרת לי כך וכך״ - אז זה אומר כנראה שאישתו חושבת שהוא אפס, לא יוצלח, לא משהו

וזה אומר שהוא חושב על עצמו גם דברים רעים - ובגלל שאי אפשר לחיות בנוחות עם כל התחושות האלו - המוח שלו רוצה ישר להדוף אותם ממנו, שלא יהיו שם

אז זה מתבטא בצורת כעס.

אז זה מתבטא בצורה שהוא אומר לך ש*את* לא בסדר שככה הבנת ולא דנת אוצו לכף זכות 

זה קצת מוריד ממנו את כל המטען הכבד הזה של התחושות הללו,

בין אם במודע ובין אם בתת מודע.

 

לכן העבודה של שניכם היא להבין אחד את השניה לעומק.

 

חלק חמישי

 

וההבנה הזו יסודה בכך ששניכם בני אדם שונים 

עם מוח אחר 

עם דפוסי ילדות שונים

עם מטענים גנטיים וסביבתיים שונים

עם שלל חוויות ואירועים שעיצבו את מי שאתם

ומעצם כך התגובה והפירוש שלכם לאותה סיטואציה בדיוק שונים בתכלית.

 

 

אחרי שתבינו את ההבנה הראשונית הזו יחד 

אפשר שבעלך ירגיש רגע בנעלייך, ינסה לחשוב מדוע את, כי את את, כן נפגעת מהמילים הללו, להבין ןלהזדהות.

ואת תיכנסי רגע לנעליים של בעלך ותנסי לחשוב מדוע הוא, כי הוא הוא פירש את הפגיעות שלך שמתקפה נגדו או כחוסר הערכה שלך אותו, או כהקטנה שלך אותו בעינייך וכן הלאה.

 

אחרי ההבנה היותר עמוקה הזו תגיעו להסכם

בהסכם מסכימים שמותר להביע רגשות.

שלא צריך להתגונן ולהדוף רגשות של השני.

שהרגשות לגיטימיים.

שאם פעם הבאה את אומרת : ״פגע בי שקראת לי חפיפניקית״

הוא מקשיב ולא כועס

הוא לא חייב להתנצל ישר ואפילו לא להגיב

(זה יכול להיות בהמשך, אחרי שהוא יתקדם צעד צעד בתהליך הזה)

אבל הוא כן צריך להקשיב ולהכיל את הרגש הזה שלך ולא לבטל אותו.

 

ופעם הבאה שזה יקרה,

את צריכה להכיל את הרגש הזה של בעלך שמרגיש מותקף או לא בסדר ולומר לו אולי בסוף ״אתה טוב ואני אוהבת אותך. אני רק אומרת עכשיו מה פגע בי נקודתית, וזה ממש לא אומר שאתה רע או שאני חושבת עליך דברים רעים, ממש ממש לא, רק רוצה לבטא שבגלל שאני אני ובגלל שככה גדלתי המילה הזו מתפרשת אצלי כפוגענית.

אני בטוחה שלא התכוונת כי אני יודעת שאתה טוב 

אבל בבקשה אם תוכל להשתדל לא לומר אותה יוצר כי לי היא מזכירה דברים לא כל-כך נעימים״.

 

ההסכם הזה ביניכם,

שתחילתו בהבנת השוני ביניכם ובמוחכם,

דרך הבנה עמוקה אחד של השני

וכלה בהסכם שמותר לפרוק ולהרגיש ולא מבטלים רגשות ומנסים לבוא אחד לקראת השני ולתקן אצלנו מה שלוחץ על כפתורים פחות נעימים אצל בן זוגנו,

צריך להיעשות בזמן רגוע וטוב שלכם,

שאתם בקירבה ולא בריחוק,

בלי הסחות דעת אפשריות,

עדיף על בטן מלאה ושמחה ובמצב רוח טוב.

 

חלק שישי

 

בנוסף לאמור,

אפשר לעשות יחד ולחוד תרגיל ולהיזכר רגע בילדות שלכם.

האם נאמרו כלפייך מילים דומות שהיית ילדה?

ע״י אבא או אמא או מישהו אחר?

איך זה גרם לך להרגיש?

האם אבא אמר לאמא אל המילים הללו או דומות להן? או הפוך?

איך היא הרגישה בתחושה שלך בתור ילדה ששמעה את זה?

 

ובעלך יכול לחשוב-

האם חייתי בבית ביקורתי?

האם אבא או אמא שלי העבירו עליי ביקורת?

איך הרגשתי?

איך אבא התייחס לאמא? איך אמא התייחסה לאבא?

מה זה גרם לי להרגיש?

האם בילדותי אבא או אמא עשו או אמרו משהו שצר אצלי את התחושה שאם מישהו נפגע ממני אז אני דפוק ולא יוצלח אז אנסה בכוח להדוף את הרגשות הללו כי הם בלתי נסבלים?

 

בטוחה שתצאו עם הרבה תובנות על עצמכם ועל החיים בכלל.

קבלו את עצמכם

את הרגשות שלכם.

זה לא קל בכלל ואפילו מעצבן מאוד להרגיש שגם פוגעים בך וגם לא נותנים שום לגיטימציה לרגש הזה

וגם עוד כועסים ומאשימים!

זה כמו להוסיף חטא על פשע בריבוע!

 

וזה גם לא קל להרגיש שמישהו בוחן אותך בזכוכית מגדלת ועל כל נפילונת הכי קטנה שלך ישר נפגע,

כי זה גורם לך להרגיש בן אדם ירוד ושפל, ולהרגיש קטן בעיני עצמך ובעיני אשתך.

והיית רוצה שיותר יחליקו לך על טעויות,

יותר יתייחסו בסלחנות,

יותר יגידו ״הוא בטח אמר את זה כי נפלט לו בלי להתכוון

 או כי הוא ממש עייף

עובד ממש קשה

טרוד

עמוס

לחוץ

דואג, רעב

אז יאללה נחליק לו הוא בעצם טוב מאוד במהותו.

 


וזה חשוב גם להפנים את העובדה האנושית והלפעמים מאוד מצחיקה הזאת

(ולפעמים מאוד מעצבנת ומבאסת הזאת, תלוי במצב רוח):

יש לנו אנרגיה מוגבלת.

אנחנו רק בני אדם.

אם השקענו x אנרגיה במשהו כזה ואחר, זה באופן ישיר גרע לנו מסך כל האנרגיה שיש לנו לדברים האחרים והבאים בתור, עד כדי גמירה מוחלטת של הכוחות.

 

אז תיעול האנרגיה המאוד מוגבלת שלנו לדברים חשובים ומתועדפים שאנו בוחרים יום יום לעשות זו המציאות האנושית המעוררת האמיתית

וחסל סדר הלקאה עצמית, רגשות אשם ורגשות אני כלום מכלום ואיך כולם מצליחים ואני לא״ 

כולם כמוך

את כמו כולם

חלק בוחרים להשקיע את האנרגיה בזה

חלק במשהו אחר

ואת במה שאת

וכולם בסדר גמור

ואנושיים 

 

 

חלק שביעי

 

 

- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -

ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.

 

נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.

וקורה לכולם.

לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -

רק אומר שאתם אנושיים!

ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!

 

ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,

להבין מה היה כאן,

להבין את עצמי,

להבין אותו/ה

לזהות את הבמפרים הללו

ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!

לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!

 

כי תמיד שיש משבר -

אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.

אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן 

מה היה שם בעצם?

מה הקווים האדומים שלו?

מה קשה לי?

מה חשוב לי?

על מה זה דרך לי?

וכל זה לבן זוגי?

אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!

 

שיש קצר בתקשורת

צריך קודם כל להבין שזה קורה.

קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.

 

אז קודם כל - לא להיבהל!

זה אנושי וטבעי שזה קורה!

 

ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!

 

לכן,

הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה מפריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?

מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?

מה חשוב לנו?

וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!

 

רק מהקשיים ורק מהמשברים

אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,

המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.

 

אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -

שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעליים של בעלך

ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?

מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?

 

איך זה בשבילך (בעלך) לראות תקופה ארוכה את אשתך כבויה?

כמה אתה מרגיש חסר אונים?

כמה כוחות נגמרו לך?

כמה עצוב וכואב לך עליה?

כמה אתה מנסה להיאבק כל יום מחדש להיות מתפקד ונוכח בשביל כולם כולל הילד המתוק?

כמה אתה מרגיש מתוסכל שאתה מת מת מת שאשתך תחייך שוב את החיוך היפה שלה אבל זה פשוט לא קורה?!

כמה אתה מפחד שאולי זה אף פעם לא יקרה?

והכי נורא - אין לך מה לעשות עם זה!!!

ואתה מרגיש כישלון

כישלון כישלון כישלון

שאתה כישלון של בעל

וכשלון של אבא

וכשלון של אדם

 

הרי אם אשתך לא שמחה איך תהיה הצלחה?! לא! אתה כ-י-ש-ל-ו-ן!!!

 

הפחד מלהיפגע מובן.

אבל אם אדם רוצה לא להיפגע לעולם - הוא יכול, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם לא יאהב לעולם!

כי מי שאוהב ופותח את לבו לאהבה - בוודאות נהיה פגיע!

כי מפחד לאבד את האהבה הזו, כי מפחד להיפגע ממנה.

אבל חייבים לקחת את הסיכוי של האהבה, שזה הדבר הכי עמוק ועוצמתי וגדול בחיים - אפילו במחיר של הסיכון מלהיפגע.

לבחור לחיות. לבחור לאהוב.

 

מי שלא רוצה להיפגע לעולם - יכול. אבל הוא גם לא יאהב לעולם.

ומי שבוחר לקחת את ה"סיכון" בלהיפגע, בשביל ה"סיכוי" שבאהבה - מרוויח.

 

 

חלק שמיני

 

ואם לא הגענו בכל זאת להסכמה,

ומישהו מוותר לשני?

 

אם אתה מגיע למצב שאתה מוותר - חשוב מאוד לעשות זאת מכל הלב,

אחרי שגם אתה וגם אשתך הבנתם לעומק את כל ההשלכות שיכולות להיות למקרה בו אתם דנים.

אם זה לא נעשה מכל הלב - עדיף שלא יעשה בכלל.

אתה תרגיש רע עם זה.

אשתך תרגיש רע עם זה.

כולם ירגישו רע עם זה.

 

חשוב גם להגיע להסכמות ביניכם ותיאום ציפיות מדויק ביניכם

שאם הגעתם למצב שאתה מוותר,

ואתה שלם עם זה,

אבל יחד עם זאת אתה עדיין מרגיש כאוב - מותר לך ויש לך את כל הלגיטימציה בעולם להביע את הכאב שלך בכל זמן נתון שבו תרגיש צורך לכך.

לפיכך, אם וויתרת אבל אתה מרגיש קשה,

ורוצה לשתף את אשתך בקושי הזה - 

החלק שהיא מקבלת הוא להכיל את הכאב שלך,

לשמוע עד הסוף,

להודות לך מכל הלב,

ואפילו להבטיח לך פיצוי שאתה ממש אוהב.

אי אפשר גם שאחד מבני הזוג יוותר ב100%,

גם לא להיות מסוגלים לשמוע את הכאב שלו ולא לתת לו להביע אותו,

גם לא לחשוב על שום פיצוי

וגם לא להודות לו על המאמץ הענקי אלא לקחת זאת כמובן מאליו.

 

אז לסיכום:

בן הזוג שמוותר -

זוכה לתודה,

זוכה להכרה בכאב שלו וברצון לשמוע עד הסוף שהוא מרגיש צורך לפרוק,

זוכה לפיצוי מאוד שווה שהוא אוהב

 

ובן הזוג שלא מוותר:

זוכה לוויתור של בן זוגו.

 

(כל זה במצב של ויתור.

אפשר כמובן גם להגיע לפשרות, להסכמות, לאמצע.

ואפשר בעקבות התהליך הנ"ל לראות מהם הקווים האדומים של כל אחד ואחת מכם,

מה הכי חשוב לך, ולמה.

מה הכי חשוב לה, ולמה.

עד כמה אתה מסוגל לבוא לקראתה ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו אתה לא מסוגל.

עד כמה היא מסוגלת לבוא לקראתך ולהתגמש, ומה הקו האדום שבו היא לא מסוגלת.

 

  • כמובן שנכתב בלשון זכר אך מופנה גם לנקבה,
  • וכאשר זה הפוך ובלשון נקבה – מופנה כמובן גם ללשון זכר 
וואובוטחת בהשם
קודם כל קראתי את כל התגובות
תודה לכם אנשים יקרים!!! ותודה על הכיווני מחשבה שפתחתם לי
העבודה שלי דבר ראשון היא לעבוד על עצמי בקטע של האגו כמו שכתבתם, לזכור שיש עוד מישהו, ושהוא אשכרה גבר😶
והראשים שלנו בנויים לגמרי אחרת,
@נגמרו לי השמות אני בשוק מהניתוח שלך,
א. כן, פחות בא לי לפרט כדי לא לפתוח פצעים ישנים אבל בחלק גדול מהחיים שלי הייתי צריכה להציג את עצמי כג'דה וחזקה כדי לשרוד בצורה שפויה, אבל באמת אני אדם נורא רגיש ואפילו קצת חסר ביטחון עצמי,
ב. אני באמת מפחדת ממריבות, מאד מפחדת, זה לא משהו שקשור לבעלי בכלל אלא לתסבוכים האישיים שלי אבל לפני החתונה לא היה לי שום דבר יציב שאני יכולה להישען עליו, ויותר מזה- כמה ימים לפני החתונה בעלי גילה משהו על העבר שבעצת גדולים לא סיפרתי לו ותכלס כמעט בוטלה החתונה, זה משהו שממש פירק אותי ועד היום תכלס לא התאוששתי לגמרי ולכן יש לי פחד ממריבות אני אוהבת להרגיש שהכל טוב וחלק
עכשיו לפני שתגידו לי ללכת ליעוץ אז א. כבר הלכתי למישהי שבאמת הצילה לי את החיים, זמן ארוך של יעוץ והכוונה שמאד מאד עזרו לי
ב. אני כל הזמן משתדלת לעבוד על עצמי עם עצמי, וגם קצת עם בעלי, ונראה לי שאני די בכיוון חיובי

בתכלס איך מדברים על הנושא הזה? ואיך מסבירים לגבר את הראש של האישה???
ו@נגמרו לי השמות אני אשמח לקבל את מה שכתבת למייל,איך יכולה להעביר לך את המייל שלי באישי?
תודה לכם אנשים יקרים וטובים♥️
ישר כוח יקרהנגמרו לי השמותאחרונה
בעיקר על המודעות הגדולה שלך, שיכולה להסביר קודם כל לעצמך הרבה מאוד...
וכמובן גם על הרצון שיהיה תמיד יותר טוב ועל המוכנות לעבוד על זה בטוחה שתצליחי ב"ה!

(גם לגבי מה שכתבת שהלכת בעבר למישהי שעזרה לך מאוד, אפשר לחשוב לחזור אליה על הנושא הזה ספציפית או כל דבר שיכול לעזור לך ולכם נקודתית בזה, וכמובן גם שניכם יחד להמשיך לעבוד על זה.
בעיקר ע"י תקשורת מקרבת, כנה ופתוחה)

ולגבי הסיפא - כן, בהחלט. שלחי לי במסר את המייל ואשלח לך בשמחה 🌷
וגם רעיונות לתקשורת מקרבת אם תרצי
בעוז קדימה בני עקיבא, אלא אם כן אתם שוניםפשוט אני..

עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.

במיוחד סביב שבת ארגון.

כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.

מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.

טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.

במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:

לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.

המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.

נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.

עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.

כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.

היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.

לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.

לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.

פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.

והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.

🥺פצל"פ

גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה

הכל קיצוני

כואבשבורת,לב

ואני מבינה שזה פגע,

אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.

ותואם את החברה שגדלה בהמתנחל חייכן

ואת המחשבות של פעם על הנושא

בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,

לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה

אולי היום בני עקיבא מקום יותר ליברלי פוסט מודרנישבורת,לב

ואולי גם קצת ווק.

אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.

ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.

מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.

היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.

אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔

אמתמתנחל חייכן

גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,

וליבי עם פשוט אני

היא פעלה מתוך שנאה, לא מתוך רצון לעזורפשוט אני..

והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.

שמע, אתה נסיך. אני אוהב אותך. אבל תן לי להגיד לךדי שרוט

משהו שאתה צריך לשמוע ולא משהו שאתה רוצה לשמוע.

אין ספק שהאישיו הזה רודף אותך כל חייך. ניכר מהכתיבה שלך שאתה מלא זעם כלפי כל האנשים שעוללו לך את מה שעוללו לך כולל הקומונרית הזאת. זה קשוח, זה לא הוגן, זה מעצבן, זה מייאש לעיתים, זה כל הסופרלטיבים הרעים שאפשר לעלות על הדעת.

אבל, נראה לי (ואולי אני טועה, אז קח בע"מ) שאתה קצת שוקע ברחמים עצמיים. ואתה נותן משקל יתר למה שהחיצונים לחייך עוללו לך והביאוך עד הלום. ובצדק כן? באמת עוללו לך דברים רעים. אבל לדעתי הגיע הזמן שתפתח דף נקי ככל האפשר בחייך ולקבל את מי שאתה במנותק ממה שעוללו לך.

כי יש לך 2 אופציות: האחת היא להתפלש על העבר ולהכנס למצבים שמטרגרים אותך. השניה היא להבין ולקבל שמה שהיה היה. הבנת, קיבלת, הפנמת שאנשים חסרי בינה גרמו לך את מה שגרמו לך, עכשיו הגיע הזמן שתחיה את חייך עם מי שאתה ומה שאתה.

מצרף לך סרטון שורטס קצר שמדבר על רעיון דומה.

ותזכור, אתה אישר יקר ומקסים ואתה צריך לתת לעצמך קרדיט שאתה נמצא במקום טוב בחייך ולא צללת למצולות כמו שקורה לחלק ניכר מהאנשים שעברו פחות ממך.

משהאחרונה

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

כנראה שמה שצריךתתעלמו ממניאחרונה

אצלנו

זה פשוט להפסיק לנסות לעזור ופשוט להיות איתה בכאב

כמה זה ברור לי בראש וכמה זה נשמע קל

וכמה זה פשוט לא קורה במציאות

זה מפחיד להיכנס למקומות האלה בנפש ביחד

אתה מפחד שלא יהיה אף אחד שיחזיק

אבל בפועל מה שקורה זה שהיא נשארת לבד

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוג

זו התנהגות "דתית"דרור אלאחרונה

בלי להיכנס בכלל לדאלה מה היהדות אומרת על זה. אבל כשאדם נכנס לאיזה עניין וחושב שכולם צריכים כך לעשות, זו התנהגות "דתית". בין אם זה איכות הסביבה, צמחונות, התיישבות או לא לסמוך על העירוב בשבת.

כלל חשוב לנישואין:

אתה לא מתערב לבן / בת הזוג באמונות שלו.

כן, גם אתה חושב שהם טועים ועושים דברים לא נכונים.

אני למשל חושב שלא נכון למנוע הריון. ושהיא חייבת לצום גם בצומות הקלים. ושהיא חייבת לא לאכול קטניות כמוני.

אז אפשר לדבר על זה. אבל אין מצב שאני מכריח אותה. זה העסק שלה בלבד.

וכשאמרתי "מכריח" זה כולל לא רק בצורה פיזית, אלא גם מניפולציות (לא מרים את הקטניות שקנית לפסח, לא שוטף כלים ביום צום, אומר לה ש"מגיע לה" וכיוצא בזה).

א-ב של זוגיות

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

אחלהנפש חבוטה

זה שלך.

בהצלחה מנהלת

'ומחנכת".

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...