יש לי תקופות כאלה שזה מגיע.
אני כל הזמן מכחיש את זה.
תמיד אומרים לי "זאת עצת היצר".
אבל זהו, לא נראה לי שאפשר יותר להתכחש לזה.
אני פשוט בן אדם לא מאמין.
כאילו, הייתי. ניסיתי להיות. הרבה מאד מאד פעמים.
אבל בסוף, אני מתנה את העולם הדתי/רוחני שלי במה אני מקבל.
בכמה התפילות שלי נענות או לא.
והן לא.
אף פעם הן לא נענו.
שמא מישהו יאמר "בטוח רצית משהו, התפללת ואז הוא בסוף קרה, נכון?"
נכון, אבל תמיד אלו דברים "פשוטים" יחסית להשגה. כאלו, שגם ללא תפילה, בטוח היית מגיע אליהם.
אין כאן נס מיוחד..
כשמדובר על דברים גדולים באמת. כמו הנושא של הפורום - שום דבר.
באמת כלום.
אין קול ואין עונה.
ובגילאים הצעירים תמיד הרבנים אומרים לך "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'". תמיד להתפלל.
אחרי כמה שנים, המינון של האמירות האלה יורד, ואומרים לך ללכת לטיפול.
ואתה הולך, לאחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד..
ובמקביל התפילות, וקבלות לעתיד.
ואת כל הסגולות של כל החגים אתה מנסה, ואפילו תיקונים (שובב"ים וכו').
וכלום לא עוזר. לא הגשמי, ולא הרוחני.
בסוף, כשעוד חודש עובר, ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד..
ואף לא מקשיב לך שם למעלה
אתה מבין שאתה באמת לבד.
ואף אחד לא יקשיב לך.
יש לו את החשבונות שמיים שלו, ולא יעזור גם לשאול למה.
וכל כך חבל. כי לו רק היית מקשיב, כל כך הרבה צער היה נחסך.
היו מגיעים לעולם הזה אולי כמה ילדים.
כמה אפשר להתבזות?
