והכאב עולה והזכרונות צפים
הדמעות עולות ואיתן הגעגועים
אבל אני משתיקה הכל.
מתנתקת.
כי אין כאן מישהו שיתן לי יד.
כי אין כאן מישהו שיתן לי חיבוק חם ואוהב.
כי אין כאן מישהו שינגב שקט את דמעותיי
כי אין כאן מישהו שיבוא קרוב קרוב וילחש לי מילים חמות.
כי אין כאן מישהו שיסתכל לי בתוך העיניים ויראה את כל הכאב.
כי אין כאן מישהו שירגיע לי את הלב.
כי אין כאן מישהו שיכיל אותי
כי אין כאן מישהו שיאסוף את השברים
כי אין כאן מישהו.
אהבתי
רשמת כזה מדויק תרגשות שלי
את יוצרת!
אימלההה מוכשרת בטירוף
ממי ירשת את זה?
הכאב זה משהו חזק ושורף. שזה בא משם זה יוצא טוב.(*כאילו את אמרת שזה יצא טוב...)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
