חושך ולבד לא עושים לי טוב.
כאילו אני שתיי דמויות לגמרי שונות..איך שאני בחוץ,עם אנשים,עם חברות ואיך שאני בחדר לבד בחושך.
המחשבות שונות וההתנהגויות שונות והכל פתאום תופס יותר מקום.
אני רוצה להגיד שאני לא באמת מפורקת ואני לגמריי אותה ילדה שכולם מכירים ושאני בסדר,אפילו בסדר גמור,אבל אני לא מצליחה להאמין לזה.
כשאני בחוץ אני כל כך מאמינה בחיים ובאהבה ובשקט וכשאני בפנים,הכל נרקב לי ככה,בלי שאני אפילו שמה לב או שאני מידי שמה לב.
כשאני בחוץ אני חיה באמת,כשאני בפנים,אני כל כך מתה.אין עם מי לדבר.
ולמה הם צריכים לספוג אחות כל כך דכאונית ושמחליפה רק פיגמות ונשארת באותה תנוחה במיטה?תסביר לי..אני באמת רוצה לדעת.
למה היא אומרת שכל כך השתנתי וכאילו משהו קרה לי בארבע שנים האחרונות ולמה היא מרגישה שאני מפחדת כשהיא מחבקת?
למה אני בוכה כל היום,מה קורה לי.
למה אני לא מאמינה לאנשים בכלל ולמה כל כך קשה לי לחשוב על דברים טובים בי?הכל רע בי.כשאני בחדר לבד ובחושך,הכל נהייה כל כך רע וכל כך מלא אשמה.
אני פשוט אשמה במה שקורה לי בחיים.
אני לא מצליחה לבחור להמשיך לחיות בטוב..פשוט נהייה לי קשה.כל כך.
קשה לי שאיך שאני מגיעה לחדר וסוגרת את הדלת,אני כאילו מורידה את כל המסכות החזקות והאוהבות והטובות שלי ושוקעת,פשוט שוקעת למטה בלי יכולת לקום.
קשה לי שאני כבר בקושי מאמינה בעתיד וזה קורה רק כשאני לבד.מה,תמיד יהיה לי מסוכן להיות לבד?
פשוט קשה לי.תעזור לי לחיות.אני אכשהו מתחננת וואי
אני רוצה חיבוק שלך ושתאיר לי אכשהו פנים..זה כל כך מגעיל מצידי לבקש את זה אבל אני רוצה כוח

תודה שרגוע לי פתאום קצת.

אני אוהבת אותם..

אתה טוב.

ואתה אשכרה מקשיב לי ותודה שאני אוהבת אותך ומאמינה בך.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות