יש לה קליטה כל כך מהירה. מכיתה א' לא ישבתי איתה על שיעורי בית.
מסבירים לה פעם אחת משהו והיא תוך שניה מבינה.
אבל זה סבבה. הבאסה היא שהיא כבר לא "הילדה של אבוש" בגיל 11 
כאילו, היא עדיין מחוברת אלי אבל היא כבר עצמאית ולא מתרגשת שאני מבעבס אותה ולפעמים גם מתעצבנת מזה. היא כל כך גדלה והחוכמה שלה גדולה כזאת שזה משפיע על ההורות שלי שהתרגלתי אליה.
מה שמפחיד אותי הוא שזה מפחיד אותי שהיא כל כך עצמאית במקום שזה ישמח אותי.
למה אני כאבא מפחד מזה? זה מטריף אותי.
אני לא אמור לשמוח במקום לחטוף חרדות מזה שהיא גדלה?