עבר עריכה על ידי בארץ אהבתי בתאריך ט"ו בטבת תשפ"א 21:23
חוצפה זה אחד הדברים שהכי קשה לי איתו.
ובהתייחסות לחוצפה יש הרבה מורכבות.
כי מצד אחד אנחנו צריכים לחנך - ילד שלא יודע להקשיב להוראות ברורות של ההורים שלו זה דבר לא נכון, וצריך לחנך את הילד שכן יקשיב.
ומצד שני, יש פה פגיעה אישית באגו שלנו. ילד שלא מקשיב, זה מכעיס ומתסכל ולפעמים אפילו משפיל, זה נותן הרגשה ש'לא סופרים אותי', וזה גורם לפעמים להגיב מתוך הפגיעה האישית והכעס, ולפעמים לצאת מפרופורציה ולהגיב בצורה שלא באמת מחנכת.
אני לא תמיד יודעת איך נכון להתמודד עם זה.
כמו שכתבתי, כשיש סיטואציה שאני חווה כ'חוצפה', זה אחד הדברים שהכי קשים לי כאמא.
אני כן חושבת שצריך להיות מאוד כנים עם עצמנו (אם לא בזמן המקרה, אז לפחות בחשיבה אחר כך על מה שהיה), לבחון מה היה מתוך שיקול חינוכי ומה נבע מהפגיעה האישית שלנו.
וזה בסדר לפעמים להגיב מתוך פגיעה אישית, כי אנחנו אנושיים, וצריך להיות במדרגה מאוד גבוהה כדי שזה בכלל לא יזיז לנו. אבל כשמודעים אז אפשר לעבוד על עצמנו ולשנות, לפחות לפעמים.
אחד הדברים שהכי עוזרים לי זה לשנות פרשנות.
המונח 'חוצפה' נשמע לי כמו מצב שילד לא מקשיב למה שאני אומרת בשביל להרגיז אותי, בשביל להראות לו שלא אכפת לו ממה שאני אומרת.
אבל לפעמים הילד פשוט סקרן מידי בשביל להקשיב לי. לפעמים המעשה שהוא רוצה לעשות כל כך מגרה אותו שהוא לא מצליח לעצור את עצמו למרות שהוא יודע שאסור.
לפעמים הוא מתנגד פשוט כי הוא רוצה להיות עצמאי והוא מרגיש שאני כופה אותו ('רצון נגדי' -
https://www.hasafa.co.il/counterwill).כשאני מבינה שהילד לא פועל נגדי, אלא 'בעדו', זה כבר יכול לעזור לי לראות את הדברים אחרת, ופחות להיפגע.
ובקשר להתייחסות למעשה עצמו של הילד -
בסופו של דבר לא על כל דבר צריך להילחם עם הילד שיקשיב לנו מיד. אנחנו לא רוצים שהילדים יהיו כמו חיילים ויצייתו לכל פקודה שהם מקבלים. אם יש ילד שגדל ככה במשטר כזה, יש לזה השפעות אחרות שליליות לנפש שלו, וזה מתבטא מתישהו.
כן צריך לקבוע כללים וגבולות בבית, ולעמוד עליהם. לכל בית לפי מה שחשוב להורים (ובהחלט קשקוש על קירות יכול להיות אחד מהגבולות האלו).
ויש הרבה דרכים להביא ילד להקשיב - כמה שיותר דרך משחק, חיבור, וכו', פחות יעורר התנגדויות (בספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו…' אפשר לקרוא על זה הרבה, ספר מומלץ ביותר).
וכשזה לא עובד, וכן צריך להציב גבול בצורה קשוחה, אז לי זה עוזר כשאני זוכרת שלילד זה קשה, אני מסבירה מה הגבול ועומדת עליו, אבל אמפטית לקושי שלו - מקבלת את זה שקשה לו ומותר לו למחות (בסוף מה שאני קבעתי זה מה שיהיה, אבל אני נותנת לו מקום להביע את המחאה, לבטא את זה שזה קשה לו).
בכאלו מקרים.
)