חיכיתי שיבוא, ובלילות הייתי מצלצל, כאילו זה מיליון
שנה שהוא לא פה. חיכיתי לחדש, ובתוך השגרה
הזו הכל בדיעבד, הזיכרונות במטושטש, אני חיכיתי
לגשמים, ובשעת מלחמה כמו כולם אני חיכיתי שיצאו
החיילים, שאמא תירגע, הלב שלה רטוב באיזה בור, אין
לה חיים אם במקרה הוא יפגע, אני חיכיתי לשלום, עם
כל הקלישאות, עם כל האנשים חיכיתי שאפשר יהיה
לנשום, חיכיתי בבקרים, שהאלכוהול ירד, שתיגמר
הסוללה שיפסקו הצלצולים, אני חיכיתי לשבת, חיכיתי
שיסבירו לי על כל מה שחשוב, לא מדברים על זה
כמעט, חיכיתי לגבולות, ובתוך מאזן הנפשות אני חיכיתי
להחזיק את המושכות.

אני חיכיתי, כמו שהאדמה מחכה למים, כמו ילד שצועק
חזק אל השמיים, ואני עדיין מחכה כל יום, כל יום.

חיכיתי בשתיקה, עם כל החלומות שלי, אולי כי קצת
פחדתי לחטוף את המכה. חיכיתי כמו כולם, אולי
טיפה פחות אני הסרתי אחריות מציפיות וכאבן. אני
חיכיתי לשנות, אפילו בקטן, לאיזה מישהו, ואפילו אם
זה לכמה דקות. ואין גם אף אחד, תאהב את עצמך, אדם
נולד, עובר את החיים ומסיים לבד. אני חיכיתי למחילה,
על כל השיגעונות שלי, על חוסר סבלנות להתקדמות
והכלה, על אגו ושטויות, על כל הדאגות והפחדים כשלא
הבנתי שהכל זה ניסיונות. אני חיכיתי שאגדל, לראות
אם הדברים יישארו אותו דבר או אם יהיה שינוי בכלל,
ועדיין מחכה, ובעיקר כותב על הדברים הרי רק ככה
אתרכך ואתנקה.

אני חיכיתי, כמו שהאדמה מחכה למים, כמו ילד שצועק
חזק אל השמיים, ואני עדיין מחכה כל יום, כל יום.


מילים ולחן: נתן גושן

אשכרה.